../images/Emo4.gif
אתמול בלילה, באמצע צפת, קיבלתי הודעה בהולה, בנוסח "אעעע, כנסי לפורום". אז נכנסתי, ובאמצע כל הבלאגן שהלך שם, ניסיתי לשמוע. לא הלך. כל מה שהצלחתי לראות הוא רק הפרצוף הקפוא והאדום בעיניים ושם זה נעצר. לפחות 3 פעמים. המחזה הזה די טרד שלוותי, בלשון המעטה. עד שהצלחתי למצוא לי פינת רחוב שקטה, ב-2:00 בלילה...ומה אגיד לכם. התגובה היחידה שנתקעתי עליה שוב ושוב הייתה: אוף. "ילדים" (שם זמני) הוא שיר מקסים. שיר אבהי אישי, רגיש ומקסים. אבל אני חשבתי אז - ועדיין, במקום מסויים - שהוא צריך להישאר שם, במשבצת הזו. אולי זו החשיפה הראשונה והטראומטית-משהו אליו, שחווינו על חבל דק מאוד במעבדה, בתחילת הסיבוב -- הקודם, כמה מוזר שהוא כבר עבר קידומת... הוא היה מאוד קשה לי לעיכול. או יותר מדוייק - להיכוּל. ואז הגיע נגה, שם השיר עדיין פער בי, אבל פחות. זוהר פרסקו טיפל בו ביד העדינה הראויה לו, עם מטרונום קסום וליווי פסנתר בתולי. ואני - שעדיין לא לגמרי התרציתי - איחלתי רק ש"אם נגזר על שיר זה להפוך לנחלת רבים וזרים באלבום פלסטיק מרובע, למרבה הצמרמורת, מי יתן ולא יגעו בו מעבר לפשטות שנצפתה שם על הבמה" (9.12.10). הגיטרה של אמיר יפהפייה ממש. וגם ה בסוף של אביתר. אבל...זה לא זה. הנשימה האצורה של ההתכוונות בשיר הזה הלכה לאיבוד, ביחד עם כל איזכור מבוסס ל"קח סכין". וגם מוזר לי השינוי לגוף יחיד. אולי זה רק כוחו של הרגל (שכבר מתחיל להתפוגג עם השמיעה החמישית), אבל לא יודעת להסביר בדיוק למה. נראה לי שבלשון רבים זה זרם יותר ופתח פתח קטן להזדהות, כשזה לא מכוון למישהו אחד ספציפי. אם זה מובן למישהו.. (כולם היו בנאי
). וגם אני לא יכלתי שלא להרהר כמה פעמים, בתיאוריה, כמה מרגש זה להיות שותפה להתחלה של משהו, בייחוד שירים (ובייחוד אביתר). בפועל, אני לא בטוחה שאני בנויה לזה
.