זה הספר שחולק לילדי גני החובה בישראל השבוע, מטעם ספריית פיג'מה ומשרד החינוך. קריאתו מעלה בי שאלות אחדות:
1. האם לא נכון לפתוח פרויקט של עידוד קריאה עם יצירה ישראלית, כזו המשקפת את רוח התקופה ואת ההתמודדויות של ילדים בישראל? האם ילדינו הולכים אחרי הגן לבדם לשחק על ההרים? תמה המלחמה, תמו האזעקות ונסגרו הממ"דים? חסרים לנו סופרות וסופרים מוכשרים? לא היה כדאי לעודד את הוצאות הספרים המקומיות, שנאבקות על קיומן, ולבחור ספר מקור?
2. מבט על איורי הספר מלמד על שפה איורית מוגבלת. האם נעלמו מישראל מאיירות מחוננות כמו אורית ברגמן, ליאורה גרוסמן, איה גורדון נוי ומאיה שלייפר? הביטו בספריהן וראו מהו איור שמהווה יצירת אמנות החושף את ילדי הגן לרבדים נוספים מאלו המתוארים בטקסט ומפגיש אותם על סגנונות אמנותיים מגוונים?
3. אמנם כתוב לנו בספר שמשחק בשלושה הוא "חדש וטוב", אולם הקונפליקט בספר - הצטרפותו של ילד חדש למשחקם של שני ילדים - נפתר באופן לא אמין, סכריני, המייצר חוסר אמון מצד הנמענים. האם אין בנמצא ספרי ילדים שבהם קונפליקטים מוצגים באופן המכבד את הילד, קרי, ללא "סוף טוב" בנוסח המעשייה, אלא עם סוף מורכב יותר, הנאמן לתחושותיהם של ילדים?
4. לכאורה, השאלות הללו משרטטות דפוס של כפיות טובה. הלוא הילדים מקבלים את הספרים בחינם. אולם אין כך הדבר. משרד החינוך מממן מחצית מהוצאות ההפקה, ומכאן, כי משלמי המיסים מממנים את חלוקתו של ספר בינוני למדי. אם אנו שותפים במיזם, כאזרחים, הרי שנעדיף לקדם את חלוקתם של ספרי מקור. עיון חטוף ברשימת רבי-המכר מלמד, כי הספרים הנמכרים ביותר בישראל לילדים הם מתורגמים ברובם. אני מצפה ממערכת החינוך שתנחיל את אהבת הספר הישראלי - הן בשל הערך התרבותי-אמנותי של ספרים ישראליים, והן בשל התרומה למשק (המדמם) הישראלי.
5. לא פגשתי ילדים, לא בישראל ולא מחוצה לה, שבונים תיבה, וקוראים לה "תיבת הנועזים". אנא הקפידו, להבא, ששפתם של הילדים ביצירה תהיה אמינה. המשלב הלשוני של המספרת אינו המשלב הלשוני של הילדים. ילדים מדברים אחרת.
ידוע לי שהעולם הספרותי יקרא את הדברים ויידום. הלוא כל אחד שואף להצטרף לפרויקט הנחשק ולעולם לא תיאמר מילת ביקורת. עד מתי?
באדיבות
1. האם לא נכון לפתוח פרויקט של עידוד קריאה עם יצירה ישראלית, כזו המשקפת את רוח התקופה ואת ההתמודדויות של ילדים בישראל? האם ילדינו הולכים אחרי הגן לבדם לשחק על ההרים? תמה המלחמה, תמו האזעקות ונסגרו הממ"דים? חסרים לנו סופרות וסופרים מוכשרים? לא היה כדאי לעודד את הוצאות הספרים המקומיות, שנאבקות על קיומן, ולבחור ספר מקור?
2. מבט על איורי הספר מלמד על שפה איורית מוגבלת. האם נעלמו מישראל מאיירות מחוננות כמו אורית ברגמן, ליאורה גרוסמן, איה גורדון נוי ומאיה שלייפר? הביטו בספריהן וראו מהו איור שמהווה יצירת אמנות החושף את ילדי הגן לרבדים נוספים מאלו המתוארים בטקסט ומפגיש אותם על סגנונות אמנותיים מגוונים?
3. אמנם כתוב לנו בספר שמשחק בשלושה הוא "חדש וטוב", אולם הקונפליקט בספר - הצטרפותו של ילד חדש למשחקם של שני ילדים - נפתר באופן לא אמין, סכריני, המייצר חוסר אמון מצד הנמענים. האם אין בנמצא ספרי ילדים שבהם קונפליקטים מוצגים באופן המכבד את הילד, קרי, ללא "סוף טוב" בנוסח המעשייה, אלא עם סוף מורכב יותר, הנאמן לתחושותיהם של ילדים?
4. לכאורה, השאלות הללו משרטטות דפוס של כפיות טובה. הלוא הילדים מקבלים את הספרים בחינם. אולם אין כך הדבר. משרד החינוך מממן מחצית מהוצאות ההפקה, ומכאן, כי משלמי המיסים מממנים את חלוקתו של ספר בינוני למדי. אם אנו שותפים במיזם, כאזרחים, הרי שנעדיף לקדם את חלוקתם של ספרי מקור. עיון חטוף ברשימת רבי-המכר מלמד, כי הספרים הנמכרים ביותר בישראל לילדים הם מתורגמים ברובם. אני מצפה ממערכת החינוך שתנחיל את אהבת הספר הישראלי - הן בשל הערך התרבותי-אמנותי של ספרים ישראליים, והן בשל התרומה למשק (המדמם) הישראלי.
5. לא פגשתי ילדים, לא בישראל ולא מחוצה לה, שבונים תיבה, וקוראים לה "תיבת הנועזים". אנא הקפידו, להבא, ששפתם של הילדים ביצירה תהיה אמינה. המשלב הלשוני של המספרת אינו המשלב הלשוני של הילדים. ילדים מדברים אחרת.
ידוע לי שהעולם הספרותי יקרא את הדברים ויידום. הלוא כל אחד שואף להצטרף לפרויקט הנחשק ולעולם לא תיאמר מילת ביקורת. עד מתי?
באדיבות