באדיבות המסע אל האי אולי - מסעות בספרות ילדים ונוער
בעקבות דיון במקום אחר, אני מעלה כאן את אחרית הדבר שכתבתי לתרגום שלי ל"אבא ארך רגליים":
"אבא ארך רגליים" מאת ג'ין ובסטר יצא לאור בשנת 1912, שמונה שנים לפני שקיבלו הנשים בכל מדינות ארה"ב, סוף-סוף, את זכות ההצבעה. סיפורה של ג'רושה (ג'ודי) אבוט המקסימה הוא רומן מכתבים (חד-צדדי), סיפור סינדרלה – המגשים את המשאלה שמישהו (נסיך, או במקרה זה, איש עשיר ממעמד גבוה) יראה את היופי הנסתר בדמותה של נערה יתומה ענייה ויהפוך אותה לנסיכה (או במקרה זה, לסופרת משכילה). זהו גם רומן חניכה (bildungsroman) - רומן המתאר התבגרות והתפתחות נפשית ואינטלקטואלית של גיבור או גיבורה מילדות עד בגרות. ז'אנר רומן החניכה צמח בגרמניה בסוף המאה השמונה-עשרה ויש לו גם נציגים מכובדים בספרות האנגלית, למשל ספריו של צ'רלס דיקנס "דייוויד קופרפילד" ו"תקוות גדולות", וספרה של שרלוט ברונטה "ג'יין אייר".
אולי התמהיל המיוחד הזה הוא שמעיד יותר מכול על אופיו של "אבא ארך רגליים": השילוב בין רומן חניכה לבין הגשמת משאלה רומנטית; ההתקדמות וההצלחה של נערה בעזרת כישרונה שלה, אבל גם בעזרת אדם אחר – גבר; וכל זה זמן קצר לפני שניתנת סוף-סוף זכות הבחירה לנשים, נושא שג'רושה הדעתנית מביעה את דעתה עליו במכתביה ("אתה לא חושב שהייתי יכולה להיות מצביעה מצוינת אילו היו לי זכויות? בשבוע שעבר מלאו לי עשרים ואחת. המדינה הזאת בזבזנית מאוד, איך היא פשוט זורקת אזרחית נבונה, הגונה, משכילה ובעלת מצפון כמוני?")
התמהיל המיוחד הזה הוא שעורר בי גם חשש שמא בשובי לספר הזה, שאהבתי כל כך בילדותי ובנעוריי, אמצא בו מסרים שאתקשה לקבל. האם "אבא ארך רגליים" הוא הסיפור המקסים הזכור לי, על יתומה צעירה חכמה ומלאת חיים שמוצאת לה גאולה ואהבה, או שמא מסתתר מאחוריו סיפור אפל על מניפולציה של גבר בעל אמצעים בנערה צעירה הנתונה לחסדיו?
פתיחתו של ספר היא מעין הצהרת כוונות, היא מעידה רבות על הנושא ועל הנימה שלו; לכן הרגע הראשון שבו ג'רושה רואה את צלליתו של המיטיב המסתורי שיהפוך לדמות מפתח בחייה הוא רגע מכונן. וכך הוא מתואר:
המסדרון הארוך בקומה התחתונה לא היה מואר, וכשירדה במדרגות עמד אחרון הנאמנים, רגע לפני שיצא, בדלת הפתוחה שמובילה אל שער כלי הרכב. ג'רושה ראתה את האיש רק בחטף – והרושם שקיבלה היה כל-כולו גוֹבה. הוא נופף בזרועו לעבר מכונית שהמתינה על השביל המעוקל. המכונית הותנעה והתקרבה, ולרגע כוונו פנסיה הקדמיים היישר אליו והטילו את צילו בחדות על הקיר שבפנים. הצל הציג רגליים וידיים מוארכות במידה גרוטסקית, שנמשכו אל הרצפה ובמעלה קיר המסדרון. הוא נראה בדיוק כמו עכביש ענקי, רוטט, מהסוג המכונה "אבא ארך רגליים".
הדאגה שהקדירה את מצחה של ג'רושה פינתה את מקומה לצחוק חפוז.
הסצינה שמעניקה לאבא ארך רגליים את כינויו הייתה עשויה להיות סצינת אימה, אך צחוקה של ג'רושה מבהיר שהיא קומית. ויש כאן עוד כמה הבהרות חשובות מצידה של המחַברת כלפי הקוראות והקוראים: קודם כול, "עכביש ענקי, רוטט" אינו בדיוק תיאור מפעים של גיבור יפה תואר, ולכן, אם נדמה לנו שאנחנו קוראות רומן רומנטי כדאי שנחשוב פעמיים; כמו כן, בהצגתו של ג'רווי כעכביש (ו"אבא ארך רגליים" יהיה כינויו לאורך כל הספר), ובסטר מרמזת בדיוק לאותה תפיסה של עלילת הספר שחששתי ממנה: גבר ערמומי לוכד נערה חסרת אונים ברשתו. אך היא עושה זאת בקריצה מרגיעה, ובכלל נדמה שהמסר העיקרי שלה הוא שעל הכול – אולי בעיקר על ג'רווי – אפשר ומותר לצחוק.
כל זה קורה בפרק שנקרא "יום רביעי המדכא", ובו מתברר גם ש"יום רביעי המדכא" הוא שם החיבור שכתבה ג'רושה, ומצא חן בעיני ג'רווי עד כדי כך שהחליט לממן לכותבת לימודים בקולג'. זוהי נקודה לזכותו של ג'רווי ולזכותה של הפנטזיה הרומנטית המגולמת בספר: ההתאהבות של ג'רווי בג'רושה אינה נובעת מיופי חיצוני אלא ממשהו פנימי שנגלה לו, מכישרון הכתיבה שהוא רוצה לאפשר לה לממש. העובדה שהוא מסתיר ממנה את זהותו האמיתית מעצבנת מאוד תוך כדי קריאה והיא הדבר המניפולטיבי ביותר שהוא עושה, אבל דווקא היא נועדה לאפשר לה חופש בחירה אמיתי, בלי להעמיס עליה הכרת טובה שתקשה עליה לדחות את חיזוריו. אולי כדי להדגיש את העובדה הזאת כותבת ג'רושה – שהתחילה ללמוד פילוסופיה – לאבא ארך רגליים: "אני מאמינה ללא סייגים ברצון החופשי שלי ובכוחי להשיג דברים."
הקריאה הראשונה ב"אבא ארך רגליים" מזמנת הנאה חד-פעמית: לעקוב אחרי מכתביה של ג'ודי לאא"ר המסתורי ואחרי סיפור האהבה שלה עם ג'רווי, ולגלות רק בסוף שהשניים הם אחד. אבל בקריאות החוזרות טמון תענוג גדול אף יותר, לטעמי: בהן אפשר ליהנות מהאירוניה הדרמטית (הבנויה על הפער בין מה שהקוראת יודעת לבין מה שהדמות יודעת, או על הפער בין מה שיודעת דמות אחת למה שיודעת דמות אחרת), וגם לשרטט לעצמנו את הצד האחר, האילם, בהתכתבות: צידו של אא"ר, ג'רווי, שגם הוא מתחנך. כשג'ודי מתארת במכתביה לאא"ר את יחסו של ג'רווי למשרתים בלוק וילו ואת ההווי בבית משפחת פנדלטון בניו יורק, היא ודאי מאירה לו את הדברים מזווית שהוא עצמו, כמי שנולד למשפחה עשירה ולמעמד גבוה, אינו מסוגל לראות; כשהיא מספרת על הריבים שלה עם ג'רווי ועל השתלטנות שלו, וכשהיא מזכירה את שמו של ג'ימי מקברייד, היא שוטפת אותו בבלי דעת במים קרים מאוד.
ככל שג'ודי יודעת, אבא ארך רגליים אינו משיב למכתביה; לפעמים הדבר גורם לה להרגיש דחויה, כאילו אין משיבים לה אהבה. אבל הקוראת עוקבת גם אחרי התשובות שג'ודי אינן יודעת שהן תשובות: ביקורי הפתע של ג'רווי, השוקולדים שהוא שולח, המכתבים שלו ומתנות חג המולד מאא"ר שנעשות גדולות, נלהבות ואישיות יותר משנה לשנה.
ציינתי קודם לכן את "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה, ספר שג'ודי קוראת מרותקת אך יש לה גם ביקורת עליו. ישנם קווים משותפים רבים בין ג'ודי לג'יין: שתיהן התחנכו במוסד סגפני (ג'ודי משווה בין בית ג'ון גריר ללוֹווּד של ג'יין ומוצאת דברים משותפים וגם הבדלים), ושתיהן מתאהבות בגבר מבוגר מהן, שמסתיר מהן חלק ממה שהוא יודע על מצב העניינים. בתום ליבן, שתיהן מחנכות את הגבר המבוגר הזה לא פחות מכפי שהוא מחנך אותן; ושתיהן יכולות להינשא לגבר הזה רק אחרי שהן מאזנות מעט את יחסי הכוחות בינן לבינו. ג'יין מקבלת ירושה מדוד שלא הכירה ומוצאת גם קרובי משפחה; ג'ודי מקבלת מלגה (אא"ר רוצה שהיא תסרב לקבלה, אך היא אינה מצייתת!) ומתחילה להתפרנס מכתיבתה ולהחזיר לו את הכסף שהשקיע בלימודיה.
אמנם, לא מומלץ שאדם אחד יהיה חזות הכול בחייו של אדם אחר, לא מומלץ שגבר יהיה לאישה צעירה ממנו בארבע-עשרה שנים גם אהוב וגם התגלמות של משפחה שלמה, שאיננה; במציאות זה מתכון לצרות. כמו כן, לא מומלץ לבנות קשר רומנטי על העלמת זהות, הסתרת מידע ומניפולציה; אבל "אבא ארך רגליים" אינו שיר הלל למצבים כאלה, גם אם הוא מטפח פנטזיה רומנטית כזאת; הרבה יותר מזה הוא שיר הלל למלאכת טוויית הקורים, זו שיוצרת את הסיפור ובה בעת מאפשרת לַטוֹוָה לפלס את דרכה בעולם. שכן "אבא ארך רגליים" הוא לא רק רומן מכתבים, סיפור סינדרלה ורומן חניכה: בראש ובראשונה, הוא סיפור התהוותה והתגבשותה של סופרת.
בעקבות דיון במקום אחר, אני מעלה כאן את אחרית הדבר שכתבתי לתרגום שלי ל"אבא ארך רגליים":
"אבא ארך רגליים" מאת ג'ין ובסטר יצא לאור בשנת 1912, שמונה שנים לפני שקיבלו הנשים בכל מדינות ארה"ב, סוף-סוף, את זכות ההצבעה. סיפורה של ג'רושה (ג'ודי) אבוט המקסימה הוא רומן מכתבים (חד-צדדי), סיפור סינדרלה – המגשים את המשאלה שמישהו (נסיך, או במקרה זה, איש עשיר ממעמד גבוה) יראה את היופי הנסתר בדמותה של נערה יתומה ענייה ויהפוך אותה לנסיכה (או במקרה זה, לסופרת משכילה). זהו גם רומן חניכה (bildungsroman) - רומן המתאר התבגרות והתפתחות נפשית ואינטלקטואלית של גיבור או גיבורה מילדות עד בגרות. ז'אנר רומן החניכה צמח בגרמניה בסוף המאה השמונה-עשרה ויש לו גם נציגים מכובדים בספרות האנגלית, למשל ספריו של צ'רלס דיקנס "דייוויד קופרפילד" ו"תקוות גדולות", וספרה של שרלוט ברונטה "ג'יין אייר".
אולי התמהיל המיוחד הזה הוא שמעיד יותר מכול על אופיו של "אבא ארך רגליים": השילוב בין רומן חניכה לבין הגשמת משאלה רומנטית; ההתקדמות וההצלחה של נערה בעזרת כישרונה שלה, אבל גם בעזרת אדם אחר – גבר; וכל זה זמן קצר לפני שניתנת סוף-סוף זכות הבחירה לנשים, נושא שג'רושה הדעתנית מביעה את דעתה עליו במכתביה ("אתה לא חושב שהייתי יכולה להיות מצביעה מצוינת אילו היו לי זכויות? בשבוע שעבר מלאו לי עשרים ואחת. המדינה הזאת בזבזנית מאוד, איך היא פשוט זורקת אזרחית נבונה, הגונה, משכילה ובעלת מצפון כמוני?")
התמהיל המיוחד הזה הוא שעורר בי גם חשש שמא בשובי לספר הזה, שאהבתי כל כך בילדותי ובנעוריי, אמצא בו מסרים שאתקשה לקבל. האם "אבא ארך רגליים" הוא הסיפור המקסים הזכור לי, על יתומה צעירה חכמה ומלאת חיים שמוצאת לה גאולה ואהבה, או שמא מסתתר מאחוריו סיפור אפל על מניפולציה של גבר בעל אמצעים בנערה צעירה הנתונה לחסדיו?
פתיחתו של ספר היא מעין הצהרת כוונות, היא מעידה רבות על הנושא ועל הנימה שלו; לכן הרגע הראשון שבו ג'רושה רואה את צלליתו של המיטיב המסתורי שיהפוך לדמות מפתח בחייה הוא רגע מכונן. וכך הוא מתואר:
המסדרון הארוך בקומה התחתונה לא היה מואר, וכשירדה במדרגות עמד אחרון הנאמנים, רגע לפני שיצא, בדלת הפתוחה שמובילה אל שער כלי הרכב. ג'רושה ראתה את האיש רק בחטף – והרושם שקיבלה היה כל-כולו גוֹבה. הוא נופף בזרועו לעבר מכונית שהמתינה על השביל המעוקל. המכונית הותנעה והתקרבה, ולרגע כוונו פנסיה הקדמיים היישר אליו והטילו את צילו בחדות על הקיר שבפנים. הצל הציג רגליים וידיים מוארכות במידה גרוטסקית, שנמשכו אל הרצפה ובמעלה קיר המסדרון. הוא נראה בדיוק כמו עכביש ענקי, רוטט, מהסוג המכונה "אבא ארך רגליים".
הדאגה שהקדירה את מצחה של ג'רושה פינתה את מקומה לצחוק חפוז.
הסצינה שמעניקה לאבא ארך רגליים את כינויו הייתה עשויה להיות סצינת אימה, אך צחוקה של ג'רושה מבהיר שהיא קומית. ויש כאן עוד כמה הבהרות חשובות מצידה של המחַברת כלפי הקוראות והקוראים: קודם כול, "עכביש ענקי, רוטט" אינו בדיוק תיאור מפעים של גיבור יפה תואר, ולכן, אם נדמה לנו שאנחנו קוראות רומן רומנטי כדאי שנחשוב פעמיים; כמו כן, בהצגתו של ג'רווי כעכביש (ו"אבא ארך רגליים" יהיה כינויו לאורך כל הספר), ובסטר מרמזת בדיוק לאותה תפיסה של עלילת הספר שחששתי ממנה: גבר ערמומי לוכד נערה חסרת אונים ברשתו. אך היא עושה זאת בקריצה מרגיעה, ובכלל נדמה שהמסר העיקרי שלה הוא שעל הכול – אולי בעיקר על ג'רווי – אפשר ומותר לצחוק.
כל זה קורה בפרק שנקרא "יום רביעי המדכא", ובו מתברר גם ש"יום רביעי המדכא" הוא שם החיבור שכתבה ג'רושה, ומצא חן בעיני ג'רווי עד כדי כך שהחליט לממן לכותבת לימודים בקולג'. זוהי נקודה לזכותו של ג'רווי ולזכותה של הפנטזיה הרומנטית המגולמת בספר: ההתאהבות של ג'רווי בג'רושה אינה נובעת מיופי חיצוני אלא ממשהו פנימי שנגלה לו, מכישרון הכתיבה שהוא רוצה לאפשר לה לממש. העובדה שהוא מסתיר ממנה את זהותו האמיתית מעצבנת מאוד תוך כדי קריאה והיא הדבר המניפולטיבי ביותר שהוא עושה, אבל דווקא היא נועדה לאפשר לה חופש בחירה אמיתי, בלי להעמיס עליה הכרת טובה שתקשה עליה לדחות את חיזוריו. אולי כדי להדגיש את העובדה הזאת כותבת ג'רושה – שהתחילה ללמוד פילוסופיה – לאבא ארך רגליים: "אני מאמינה ללא סייגים ברצון החופשי שלי ובכוחי להשיג דברים."
הקריאה הראשונה ב"אבא ארך רגליים" מזמנת הנאה חד-פעמית: לעקוב אחרי מכתביה של ג'ודי לאא"ר המסתורי ואחרי סיפור האהבה שלה עם ג'רווי, ולגלות רק בסוף שהשניים הם אחד. אבל בקריאות החוזרות טמון תענוג גדול אף יותר, לטעמי: בהן אפשר ליהנות מהאירוניה הדרמטית (הבנויה על הפער בין מה שהקוראת יודעת לבין מה שהדמות יודעת, או על הפער בין מה שיודעת דמות אחת למה שיודעת דמות אחרת), וגם לשרטט לעצמנו את הצד האחר, האילם, בהתכתבות: צידו של אא"ר, ג'רווי, שגם הוא מתחנך. כשג'ודי מתארת במכתביה לאא"ר את יחסו של ג'רווי למשרתים בלוק וילו ואת ההווי בבית משפחת פנדלטון בניו יורק, היא ודאי מאירה לו את הדברים מזווית שהוא עצמו, כמי שנולד למשפחה עשירה ולמעמד גבוה, אינו מסוגל לראות; כשהיא מספרת על הריבים שלה עם ג'רווי ועל השתלטנות שלו, וכשהיא מזכירה את שמו של ג'ימי מקברייד, היא שוטפת אותו בבלי דעת במים קרים מאוד.
ככל שג'ודי יודעת, אבא ארך רגליים אינו משיב למכתביה; לפעמים הדבר גורם לה להרגיש דחויה, כאילו אין משיבים לה אהבה. אבל הקוראת עוקבת גם אחרי התשובות שג'ודי אינן יודעת שהן תשובות: ביקורי הפתע של ג'רווי, השוקולדים שהוא שולח, המכתבים שלו ומתנות חג המולד מאא"ר שנעשות גדולות, נלהבות ואישיות יותר משנה לשנה.
ציינתי קודם לכן את "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה, ספר שג'ודי קוראת מרותקת אך יש לה גם ביקורת עליו. ישנם קווים משותפים רבים בין ג'ודי לג'יין: שתיהן התחנכו במוסד סגפני (ג'ודי משווה בין בית ג'ון גריר ללוֹווּד של ג'יין ומוצאת דברים משותפים וגם הבדלים), ושתיהן מתאהבות בגבר מבוגר מהן, שמסתיר מהן חלק ממה שהוא יודע על מצב העניינים. בתום ליבן, שתיהן מחנכות את הגבר המבוגר הזה לא פחות מכפי שהוא מחנך אותן; ושתיהן יכולות להינשא לגבר הזה רק אחרי שהן מאזנות מעט את יחסי הכוחות בינן לבינו. ג'יין מקבלת ירושה מדוד שלא הכירה ומוצאת גם קרובי משפחה; ג'ודי מקבלת מלגה (אא"ר רוצה שהיא תסרב לקבלה, אך היא אינה מצייתת!) ומתחילה להתפרנס מכתיבתה ולהחזיר לו את הכסף שהשקיע בלימודיה.
אמנם, לא מומלץ שאדם אחד יהיה חזות הכול בחייו של אדם אחר, לא מומלץ שגבר יהיה לאישה צעירה ממנו בארבע-עשרה שנים גם אהוב וגם התגלמות של משפחה שלמה, שאיננה; במציאות זה מתכון לצרות. כמו כן, לא מומלץ לבנות קשר רומנטי על העלמת זהות, הסתרת מידע ומניפולציה; אבל "אבא ארך רגליים" אינו שיר הלל למצבים כאלה, גם אם הוא מטפח פנטזיה רומנטית כזאת; הרבה יותר מזה הוא שיר הלל למלאכת טוויית הקורים, זו שיוצרת את הסיפור ובה בעת מאפשרת לַטוֹוָה לפלס את דרכה בעולם. שכן "אבא ארך רגליים" הוא לא רק רומן מכתבים, סיפור סינדרלה ורומן חניכה: בראש ובראשונה, הוא סיפור התהוותה והתגבשותה של סופרת.