מעריץ את מורת הדרך שלי
את אשתי אני מעריץ כנראה מאז שנפגשנו. מעריץ את ההבנה שלה והקבלה שלה את הרכות והשלווה שלה, את העובדה שהיא התאהבה בי וממשיכה כל יום מחדש לאהוב אותי, צוחקת מבדיחות הקרש שלי ובסוף היום נותנת לי את החיבוק שאליו אני מצפה ומייחל. וכך בעוד אנו חיים את חיינו כמשפחה צעירה מתמרנים בין הורות, לימודים ועבודה, בתוך גופה של אשתי גדל וצומח לו………… גידול ממאיר. כן לפני כשבועיים גיליתי לצערי עוד אחד מהצדדים המופלאים באישיותה, לאחר שאובחן אצלה הודג'קינס. 24 השעות הראשונות לאחר הגילוי הראשוני - התמודדות ראשונה עם המילה סרטן - , מלאות בשתיקות והתכנסות עצמית. 24 שעות שבהם אשתי ממשיכה איכשהו לתפקד. " צריך להחזיר את הילדה מהגן" "צריך לקנות חלב" , "בוא, הגיע זמן לישון". ועוד באיזה שלווה היא ישנה כאילו לא הזדעזע כל עולמה. ואני? בהלם מוחלט מגזר הדין שכעת קיבלנו לא מבין מה ואיך, וההרגשה המוכרת לי של אובדן ,שהולך ומתקרב משתלטת עלי (אני עצמי בן למשפחה שכולה (אך לא כתוצאה מסרטן). 24 שעות ארוכות שבסופן החלטתי לשבור את הדממה המעיקה ולנסות להבין מה עובר עליה? ואיפה היא נמצאת? לפתע היא עוצרת אותי ואומרת כשעיניה מתמלאות דמעות "נעבור את זה יחד נכון? אני שונאת כ"כ להיות לבד בביה"ח…" (לא היה עולה בדעתי אחרת). כך אנו עוברים יחד סבב מסובך של בדיקות לקבוע מה, איפה, כמה, ואיזה. אני כמובן צמוד אליה (כן, גם בבדיקות שבדר"כ מעדיפים שבני משפחה לא יכנסו), עוקב בחשש אחר כמויות החומרים, תרופות, טשטושים, ומחטים שהוכנסו לגופה. חששתי שרק הבדיקות לבד יהרגו אותה. ובעודי מחזיק בידה (או שמא היא החזיקה בידי?) תוהה איך ממשיכים לחיות עם זה? מה עושים עכשיו? ולאן הולכים מכאן, הרגשתי כמו ילד קטן ואבוד. אבל לה הכל היה ברור. היא לא שידרה אובדן עשתונות, אלא להפך יודעת מה עושים בכל שלב ואיך מתמודדים עם כל הסיפור הזה. פתאום היתה זו היא שהכתיבה את הקצב, מקבלת את ההחלטות, נותנת את התשובות ואני עומד מן הצד משתאה ומקבל את דרכה. ראיתי אותה יומיים אחרי ביופסיה מתאמצת ואוספת כוחות כדי להסתובב עם הילדה בעיר אגב ליקוק גלידה, כי הילדה צריכה פיצוי על זה שאמא היתה בביה"ח 3 ימים ולא יכלה לראותה. ראיתי איך בפתאומיות היא החליטה לקנות טלפון סלולרי (אחרי שנים שסירבה ללכת צמוד לפלאפון) כדי שתוכל להמשיך להיות בקשר עם חברים ובני משפחה בזמני אשפוז. "כדאי שאסתפר" היא אומרת ובמעט עליצות אפילו היא מתקשרת לאמה ושואלת אם תרצה לבוא איתה למספרה כשהיא תקצץ את התלתלים הזהובים הארוכים. כך בלי רחמים עצמיים, בלי התקפי חרדה משתקים ובלי התפרקות רגשית טוטאלית ברכות עניינית ומעשית היא מארגנת מחדש את החיים כדי לעשות את המעבר הקשה הזה. איני מנסה לתאר כאן איזו wonder women היו וישנם רגעי משבר, קושי ופחד, אבל אני מדבר על רצון להחזיק חזק חזק בחבילה הקטנה שלנו עד שנגיע לחוף מבטחים. חלק מהקשיים הקיימים: 1) חשש גדול מכל הנושא של הכימותרפיה (אכתוב על כך אולי בפעם אחרת) וזה הטיפול שהיא תצטרך לקבל. 2) החלטה חשובה נוספת שקיבלנו היתה מעבר זמני לבית הוריה לתקופת הטיפולים, שגרים קרוב יותר לביה"ח (בעיר אחרת). כך אשתי תוכל בנוסף לכך, גם להיות קרובה לחבריה שאיתם גדלה וגם הילדה תמשיך להיות במסגרת משפחתית רציפה בזמן שאנו "נתאשפז". כמובן שלצד היתרונות יש לכך גם חסרונות. (ניתוק הילדה מהסביבה המוכרת לה, ריחוק בשבילנו מעבודה ולימודים, ועוד..) 3) קושי נוסף שלא אוכל לכתוב עליו (אשתי מטילה ווטו) הוא קושי גדול וכואב מעבר למילים. חלום שרק עכשיו החל כבר לקרום עור וגידים ולא יוכל לעולם להתממש, והדבר גורם לנו כזוג וכמשפחה צער שקשה לבטא. במצבים כאלה אני חושב, קשה לעשות את הבחירה הפחות גרועה כאשר כל הברירות מסתכמות בכך שאין הן טובות. אין לי מושג מה יהיה בעתיד הקרוב והרחוק ובוודאי שאני חרד לאשתי. מקווה שאוכל לדווח שהכל כבר מאחורינו והיא בריאה ושלמה. בינתיים זהו מסע נורא ומופלא. קשה להחריד מפחיד עד אימה, אך יש לי מורת דרך איתנה, ואני בעקבותיה צעד אחר צעד. לא אוכל הפעם להוביל, אך אהיה כאן ס"מ אחד מאחוריה לתמוך בה אם תיפול, לחזק את רוחה ובעיקר ללמוד ממנה להישיר מבט באומץ ובשלווה.
את אשתי אני מעריץ כנראה מאז שנפגשנו. מעריץ את ההבנה שלה והקבלה שלה את הרכות והשלווה שלה, את העובדה שהיא התאהבה בי וממשיכה כל יום מחדש לאהוב אותי, צוחקת מבדיחות הקרש שלי ובסוף היום נותנת לי את החיבוק שאליו אני מצפה ומייחל. וכך בעוד אנו חיים את חיינו כמשפחה צעירה מתמרנים בין הורות, לימודים ועבודה, בתוך גופה של אשתי גדל וצומח לו………… גידול ממאיר. כן לפני כשבועיים גיליתי לצערי עוד אחד מהצדדים המופלאים באישיותה, לאחר שאובחן אצלה הודג'קינס. 24 השעות הראשונות לאחר הגילוי הראשוני - התמודדות ראשונה עם המילה סרטן - , מלאות בשתיקות והתכנסות עצמית. 24 שעות שבהם אשתי ממשיכה איכשהו לתפקד. " צריך להחזיר את הילדה מהגן" "צריך לקנות חלב" , "בוא, הגיע זמן לישון". ועוד באיזה שלווה היא ישנה כאילו לא הזדעזע כל עולמה. ואני? בהלם מוחלט מגזר הדין שכעת קיבלנו לא מבין מה ואיך, וההרגשה המוכרת לי של אובדן ,שהולך ומתקרב משתלטת עלי (אני עצמי בן למשפחה שכולה (אך לא כתוצאה מסרטן). 24 שעות ארוכות שבסופן החלטתי לשבור את הדממה המעיקה ולנסות להבין מה עובר עליה? ואיפה היא נמצאת? לפתע היא עוצרת אותי ואומרת כשעיניה מתמלאות דמעות "נעבור את זה יחד נכון? אני שונאת כ"כ להיות לבד בביה"ח…" (לא היה עולה בדעתי אחרת). כך אנו עוברים יחד סבב מסובך של בדיקות לקבוע מה, איפה, כמה, ואיזה. אני כמובן צמוד אליה (כן, גם בבדיקות שבדר"כ מעדיפים שבני משפחה לא יכנסו), עוקב בחשש אחר כמויות החומרים, תרופות, טשטושים, ומחטים שהוכנסו לגופה. חששתי שרק הבדיקות לבד יהרגו אותה. ובעודי מחזיק בידה (או שמא היא החזיקה בידי?) תוהה איך ממשיכים לחיות עם זה? מה עושים עכשיו? ולאן הולכים מכאן, הרגשתי כמו ילד קטן ואבוד. אבל לה הכל היה ברור. היא לא שידרה אובדן עשתונות, אלא להפך יודעת מה עושים בכל שלב ואיך מתמודדים עם כל הסיפור הזה. פתאום היתה זו היא שהכתיבה את הקצב, מקבלת את ההחלטות, נותנת את התשובות ואני עומד מן הצד משתאה ומקבל את דרכה. ראיתי אותה יומיים אחרי ביופסיה מתאמצת ואוספת כוחות כדי להסתובב עם הילדה בעיר אגב ליקוק גלידה, כי הילדה צריכה פיצוי על זה שאמא היתה בביה"ח 3 ימים ולא יכלה לראותה. ראיתי איך בפתאומיות היא החליטה לקנות טלפון סלולרי (אחרי שנים שסירבה ללכת צמוד לפלאפון) כדי שתוכל להמשיך להיות בקשר עם חברים ובני משפחה בזמני אשפוז. "כדאי שאסתפר" היא אומרת ובמעט עליצות אפילו היא מתקשרת לאמה ושואלת אם תרצה לבוא איתה למספרה כשהיא תקצץ את התלתלים הזהובים הארוכים. כך בלי רחמים עצמיים, בלי התקפי חרדה משתקים ובלי התפרקות רגשית טוטאלית ברכות עניינית ומעשית היא מארגנת מחדש את החיים כדי לעשות את המעבר הקשה הזה. איני מנסה לתאר כאן איזו wonder women היו וישנם רגעי משבר, קושי ופחד, אבל אני מדבר על רצון להחזיק חזק חזק בחבילה הקטנה שלנו עד שנגיע לחוף מבטחים. חלק מהקשיים הקיימים: 1) חשש גדול מכל הנושא של הכימותרפיה (אכתוב על כך אולי בפעם אחרת) וזה הטיפול שהיא תצטרך לקבל. 2) החלטה חשובה נוספת שקיבלנו היתה מעבר זמני לבית הוריה לתקופת הטיפולים, שגרים קרוב יותר לביה"ח (בעיר אחרת). כך אשתי תוכל בנוסף לכך, גם להיות קרובה לחבריה שאיתם גדלה וגם הילדה תמשיך להיות במסגרת משפחתית רציפה בזמן שאנו "נתאשפז". כמובן שלצד היתרונות יש לכך גם חסרונות. (ניתוק הילדה מהסביבה המוכרת לה, ריחוק בשבילנו מעבודה ולימודים, ועוד..) 3) קושי נוסף שלא אוכל לכתוב עליו (אשתי מטילה ווטו) הוא קושי גדול וכואב מעבר למילים. חלום שרק עכשיו החל כבר לקרום עור וגידים ולא יוכל לעולם להתממש, והדבר גורם לנו כזוג וכמשפחה צער שקשה לבטא. במצבים כאלה אני חושב, קשה לעשות את הבחירה הפחות גרועה כאשר כל הברירות מסתכמות בכך שאין הן טובות. אין לי מושג מה יהיה בעתיד הקרוב והרחוק ובוודאי שאני חרד לאשתי. מקווה שאוכל לדווח שהכל כבר מאחורינו והיא בריאה ושלמה. בינתיים זהו מסע נורא ומופלא. קשה להחריד מפחיד עד אימה, אך יש לי מורת דרך איתנה, ואני בעקבותיה צעד אחר צעד. לא אוכל הפעם להוביל, אך אהיה כאן ס"מ אחד מאחוריה לתמוך בה אם תיפול, לחזק את רוחה ובעיקר ללמוד ממנה להישיר מבט באומץ ובשלווה.
אז יאללה - בהצלחה גלי