הסבר
בשמות אין חוקיות. כמו שלמישהו קוראים דני ולשני משה. כך יש Belgio ויש Israelo. אין בזה חוק. כמו שליוון אפשר לקרוא Greklando וגם Grekio. והאמת,בעבר היו שקראו לישראל (בראשית המדינה, בעיקר): Israelio. אבל באמת אין לזה חוק. זמנהוף לא חי עד 1948 כך שאנחנו לא יודעים איך היה קורא לישראל. אני לא אומר שזה מצב טוב, אבל זו המציאות, כי אספרנטו, עם כל המעלות שלה שהיא מנסה וגם בדרך כלל מצליחה להיות שפה בלי יוצאים מן הכלל, היא שפה חיה, וזה גם בעיני החן שלה. אילו היתה ללא רבב, היא כבר היתה משעממת.
כן יש חוקיות בשיטת ה-ujo-, ועכשיו אני מבין למה יש אספרנטיסטים שדוגלים בזה. אבל יש עם זה בעיה, שהיא לא בעיה לשונית אלא יותר רעיונית. אסביר:
הסופית ujo היא מְכל. למשל מ-inko אפשר לומר קסת דיו (ואני מביא לשיעור מחסנית דיו של מדפסת ואומר tio estas inkujo)
מ-teo אפשר לומר תיון teujo
מ-akvo אפשר לומר מימיה, ובעצם כל דבר שיש בו מים
מ-mono כסף אפשר לומר ארנק: monujo
וכן הלאה
אם לוקחים franco שזה צרפתי, ורוצים להגיד ארץ הצרפתים, אפשר לומר "מְכל של צרפתים", כלומר ה'קופסא', או הטריטוריה של הצרפתים. אבל הבעיה היא שאם אומרים Francujo, אז מקפחים את האזרחים האחרים של צרפת, שהם לא צרפתים.
לכן נכון לומר Fracujo, אבל כדאי לזכור שזמנהוף המליץ להשתמש בשם Francio כדי שכל בני האדם החיים בצרפת, ולא רק הצרפתים, ירגישו בנוח.
כך ששתי הצורות נכונות, ואת שתיהן היינו מתרגמים כ'צרפת', אבל הן אומרות דברים מעט שונים. Francujo מבטא ישות לאומית, ואילו Francio ישות גאוגרפית יותר, מנוטרלת מעניין הלאום.
