מערכת החינוך צריכה מורים כמו יובל נח הררי
איור מתוך הספר. איך הפך האדם ליצור אימפריאליסטי
"היצורים שלא עוצרים", סדרת הספרים המצוינת של יובל נח הררי לילדים, מתמקמת בין ז'אנר ההיסטוריה הפופולרית למניפסט פוליטי־חברתי, ומשתלבת היטב במגמות ליברליות עכשוויות
עופרה רודנר
כשאנחנו מדברים על "ללמוד מההיסטוריה", אנחנו בדרך כלל מתכוונים למאורעות מחצי האלף האחרון. וכשאנחנו לומדים או מלמדים היסטוריה בבתי הספר, אנחנו בדרך כלל לא מרחיקים אל מעבר להרי החושך של ימי הביניים, מלבד כמה גיחות קצרות ומבוזרות לעת העתיקה. ההרגלים האלה ניכרים אולי גם בהשקפת העולם שעיצבה את הליברליות של העשורים האחרונים, ושבאופן אירוני מבטאת איזו צנטריות מערבית מודרנית — כי הרי השיח הפוסט־קולוניאלי מתעלם לחלוטין מהעובדה שההומו סאפיינס היה יצור כובש משחר נעוריו, הרבה לפני מסעות הכיבושים של אירופה הלבנה.
יובל נח הררי הציע פרדיגמה אחרת, הוליסטית יותר, עוד בספרו הראשון למבוגרים, "קיצור תולדות האנושות" מ–2011. אם הורגלנו לחשוב שהאדם הקדמון הוא לא רפרנס רלוונטי לחשבון הנפש ההיסטורי שלנו, הררי דווקא מוצא בו רפרנס רלוונטי מאוד לימינו. וכעת, בגרסה שהתקין לילדים, הוא שב וחוזר אל ההומו סאפיינס הפרה־היסטורי, עשרות אלפי שנים לאחור. בספרו השני בסדרת "היצורים שלא עוצרים", שעוסק בשאלה "למה אין צדק בעולם", הוא כותב, בדרכו הקולחת והאלגנטית, על המהפכה הכלכלית הראשונה, היא המהפכה החקלאית.
למי שפיספס בטעות, התיאוריה של הררי היא שהמהפכה החקלאית הביאה עלינו את הרגלינו הרעים ביותר: מהרגע שבו ההומו סאפיינס התחיל לביית את החי והצומח, הוא הפך למין משועבד ומשעבד. הוא הפסיק להיות חלק מהטבע והפך להיות מעל הטבע. הוא השתעבד לעבודה, לייצור יתר, לילודת יתר, לצבירת רכוש, לשמירה על הנדל"ן ועודפי הייצור. וככל שהשתעבד יותר, כך הוא גם שיעבד יותר — את האדמה, את הטבע ואת בני ובנות מינו. כך נוצרה חברה היררכית מאורגנת ומשם צמחו הרעיונות, שאיששו לכאורה את עליונותו של ההומו סאפיינס על הטבע או את ההיררכיה בין בני מינו — למשל, רעיונות כמו מונותיאיזם או מונרכיה. הררי מדבר למעשה על תהליך של קפיטליזציה וגלובליזציה, שהחל לפני 10,000 שנה ונמשך עד היום: ההומו סאפיינס עבר מהחיים בקהילות קטנות, שמנהלות ומקיימות את עצמן, לחיים בקהילות גדולות, שהולכות ומתנפחות מעודף אוכלוסייה וייצור, ובולעות לתוכן עוד ועוד קהילות קטנות. בקיצור, הוא הפך להיות יצור אימפריאליסטי.
הררי מואשם לעיתים קרובות שהוא אידיאולוג יותר משהוא היסטוריון חוקר. זוהי האשמה קצת מצחיקה — כמו להאשים את הקיפוד שהוא קיפוד יותר מאשר שועל. בעיקר לאור השנים האחרונות, שבהן הררי פנה לעסוק בין היתר בעתיד (בספרו "ההיסטוריה של המחר" מ–2015) וממילא ביסס את מעמדו כאחד הקולות האידיאולוגיים הבולטים של התקופה. למעשה, ספריו של הררי לילדים יושבים איפשהו על הציר שבין ז'אנר ההיסטוריה הפופולרית לז'אנר המניפסט הפוליטי־חברתי־אקולוגי. ובמובנים מסוימים יש בזה חידוש מעניין — ספרות העיון לילדים בדרך כלל שומרת על ניטרליות, לפחות למראית עין (אם נשים בצד את ספרי המתנה הביוגרפיים המעצימים לילדות ואת ספרי ההסברה הלהטב"קיים על מין ומגדר).
אפשר כמובן להתווכח על השאלה "האם אנחנו רוצים אידיאולוגיה בספרי עיון", כמו שאפשר להתווכח על "האם אנחנו רוצים מורים עם דעות בכיתות בבתי הספר". בעיניי זה ויכוח עקר, כי חינוך הוא זירה של השפעה. לא יצא לי להכיר ספר שאינו מעביר מסרים, גלויים או סמויים, וגם המורה הכי ניטרלית מעבירה לתלמידיה מסרים סמויים, לעיתים בלא ידיעתה. לכן הדיון המעניין יותר נוגע לגישה האינטלקטואלית והחינוכית — האם היא מפותלת ומניפולטיבית או ישרה וגלויה; האם היא תעמולתית באופייה או שהיא דיאלוגית ומשאירה מרחב לוויכוח; והאם היא פונה אל הרפלקסים בשיטת האינסטנט, או שהיא מעוררת מחשבה ומרחיבה את האופקים.למרבה המזל, סדרת "היצורים שלא עוצרים" מצטיינת בכל הסעיפים ואף יותר. הררי מתגלה ככותב מעולה לילדים (מגיל 11 בערך ומעלה) ובכלל, הפנייה שלו לקהל הצעיר טבעית ומתבקשת. אם היה נקלע כמורה למערכת החינוך בישראל ודאי היה נחשב לרדיקלי. אבל רעיונות דומים לשלו (כמו גם הרעיונות שלו עצמם) כבר ממילא משגשגים באזורים האידיאולוגיים הקרובים לליבו של דור ה–Z מהאגף הליברלי — בתנועות האקולוגיות ובמרד בהכחדה, בתנועות ההאטה וה"אוף־גריד", בתנועות הפוסט־קפיטליסטיות והאקו־סוציאליות למיניהן, ובטרנדים שמפלרטטים עם אנימיזם או עם תורות מהמזרח הרחוק. כל התנועות האלה הן חלק מזרם הולך ומתרחב, שקו השבר האקולוגי והכלכלי מעצב אותו לא פחות מפוליטיקת הזהויות והפוסט־קולוניאליזם, למשל.
יתר על כן, סדרת "היצורים שלא עוצרים" מתמקמת בטבעיות בבית הספר האלטרנטיבי העכשווי ומדברת בשפתו. בזמן שבתי הספר מתפגרים להם ומאבדים קשר עם המציאות, האינטרנט וטיקטוק הם בית הספר החדש. ובמקביל, בין היתר כהדהוד לשינויים המאתגרים האלה, גם ספרות העיון לילדים משתחררת מהרגלי הלמידה הישנים. במערב של השנים האחרונות חלה פריחה בז'אנר, עם גל של ביוגרפיות, אנציקלופדיות מאוירות, קומיקס עיוני, מדע פופולרי, והרבה היסטוריה. הררי משתלב במגמה הזאת כאילו היה שם תמיד, ולפחות בכל הנוגע לז'אנר העיון לילדים שמתפרסם בעברית (אגב, הספר נכתב במקור באנגלית ותורגם נפלא על ידי מיכל אלפון), אפשר להגיד שהוא מציב רף חדש.
היצורים שלא עוצרים: למה אין צדק בעולם / יובל נח הררי. איורים: ריקרד זפלנה רואיז, תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת כנרת, זמורה, דביר, 159 עמודים, 98 שקלים
ראה https://www.tapuz.co.il/threads/חדש...צרים-2-יובל-נח-הררי-הוצאת-דביר-2024.15671670/