כלנית כחולה1
New member
מערכת תפישות עצמית
המערכת הזו איננה מנותקת מסביבתה. אני מחובר ישירות לאותה הוויה חובקת כל, שאין להינתק ממנה. היא נמצא בכל אדם, עמוק בפנים. היא הטוב המוחלט. היא רעיון החיים, ובגלל גודל ואינסופיות, היא לעולם לא מנותקת מן המציאות. לכן, אני חושב, שרעיונותיי אינם יוצרים מבנה מסוכן.
זה אינו "ה ע י ן - ה ח ד ש" זהו חיבור הרבה יותר עמוק. עמוק עד כדי כך, שכל הריטואלים הם אישיים, ולא קיבוציים. אני דבק בה, מכיר במציאותה ובנוכחותה. אני מאמין בה. להאמין, אין זה דבר פשוט, גם לא מובן מאליו. אמונה היא התמודדות מתמשכת, רציפה. היא חמקמקה, עדינה, שברירית. מבקשת טיפוח, התייחסות של רוך ועדנה. עלי לאחוז בה בכל מצב. ואני אומר לעצמי - "עלי להימנע מתגובה מיידית כשאני נתקל ב..." "לבדוק כיצד אני יכול להכיל את... בתוך אמונתי." וזה מה שאני מנסה לעשות. במקביל אני מבין שאני רק בדרך. כל הזמן בדרך. ואני מנסה למצוא בתוכי את הכוח לחמול על הקורבן, ועל התוקפן כאחד. וזה קשה! לא! לא החמלה קשה, הזיהוי קשה. מי בעצם הקורבן ומי התוקפן? הן כבר מזמן נשכח "ראשון ראשון אחרון אחרון" - כל שנותר הוא מעגל אין-סופי, החוזר על עצמו כמו תקליט שחוק. ה"עידן - החדש" אינו יותר מרעיון! ורעיון, טוב ככל שיהיה, אינו נתון קבוע, הוא אינו מניע שאינו מונע, ההפך הוא הנכון! רעיון נתון כל הזמן לתנועה ותנודה, דבר ההופך אותו לעוגן מאוד גרוע. ואני חושב לי שוב "אל לי למדוד את מעשי בעולם ביחס להתנהגותו של מישהו אחר. עלי למדוד את מעשי ביחס לאמת-מידה של נתון קבוע, של מניע שאינו מונע. ואני שב וחוזר אל אותה ההוויה. לא המושג - אותה אין בינתי משגת, אלא אל המונח, אותה אני יכול להבין גם כאשר היא אינה מובנת!" אמונה מקבלת מקום של כבוד בפנימיותו של האדם, גם כאשר הכוונה הראשונית היא חיצונית. היא לא נגמרת בין האדם לבין עצמו, היא הופכת חלק ממבנה הנפש של האדם, וכתוצאה, היא רוצה לבוא לידי ביטוי. ואני מודע - "אצלי הכול מתחיל בפנים ויוצא החוצה, אף פעם אחת לא להפך. בדרך כלל הגזירות האיומות ביותר - והן אינן מעטות - מאבדות הרבה מהאיום שבהן, לאור האמונה הפנימית". וכבר כתבתי על האמת הפנימית, זו שנובעת מבפנים ולא באה מבחוץ. המציאות היא פנימית, מה שקורה בחוץ אינו מהווה סיבה לכלום. הביטחון באמונה ובאמת הפנימית, מפשיטים את האיום החיצוני ומציגים אותו במערומיו. כל המתרחש בחוץ אינו מפחיד. רק הפחד ממנו מפחיד, ועל פחד זה ניתן להתגבר.
אני מנסה להבין את הדברים שבתהליך התהוות. לא לאפשר לדברים הגשמיים אחיזה בי. אני חש בנסיגה שחלה בקרבי. אני רוצה את... לעצמי. אבל ברצון זה אני מגביל את עצמי, וגם את מושא הרצון, וכך הוא יהיה רק שלי. והזרימה נחלשת, ואני כועס על כך, ועל עצמי - אני קטנוני. אני לא אוהב רצון זה, הגבלה זו. ומתוך הבלבול הזה, עולה וצף לו אל פני השטח המשפט הבא, ובדמיוני, אני משליך אותו על הכול: "בכל סוג של התהוות יש נסיגות. צריך להמתין בשקט עד שזה יעבור, הכול שוב יבוא על מקומו". להמתין בשקט זה לא להגיב. זה להתבונן במצב, ולא להיבהל ממנו: מה אני לא אוהב? למה אני לא אוהב? מה קרה? למה זה קרה? מה יהיה? ואני מזכיר לעצמי לא לייחס לרגעים הללו חשיבות כאילו הם נצחיים. לא להיסחף אחרי מצב רוח של רגע, במיוחד כשזה רגע מנומנם. פשוט להמתין בשקט. זה יעבור.
וזה עובר!
משל ח אפרים
המערכת הזו איננה מנותקת מסביבתה. אני מחובר ישירות לאותה הוויה חובקת כל, שאין להינתק ממנה. היא נמצא בכל אדם, עמוק בפנים. היא הטוב המוחלט. היא רעיון החיים, ובגלל גודל ואינסופיות, היא לעולם לא מנותקת מן המציאות. לכן, אני חושב, שרעיונותיי אינם יוצרים מבנה מסוכן.
זה אינו "ה ע י ן - ה ח ד ש" זהו חיבור הרבה יותר עמוק. עמוק עד כדי כך, שכל הריטואלים הם אישיים, ולא קיבוציים. אני דבק בה, מכיר במציאותה ובנוכחותה. אני מאמין בה. להאמין, אין זה דבר פשוט, גם לא מובן מאליו. אמונה היא התמודדות מתמשכת, רציפה. היא חמקמקה, עדינה, שברירית. מבקשת טיפוח, התייחסות של רוך ועדנה. עלי לאחוז בה בכל מצב. ואני אומר לעצמי - "עלי להימנע מתגובה מיידית כשאני נתקל ב..." "לבדוק כיצד אני יכול להכיל את... בתוך אמונתי." וזה מה שאני מנסה לעשות. במקביל אני מבין שאני רק בדרך. כל הזמן בדרך. ואני מנסה למצוא בתוכי את הכוח לחמול על הקורבן, ועל התוקפן כאחד. וזה קשה! לא! לא החמלה קשה, הזיהוי קשה. מי בעצם הקורבן ומי התוקפן? הן כבר מזמן נשכח "ראשון ראשון אחרון אחרון" - כל שנותר הוא מעגל אין-סופי, החוזר על עצמו כמו תקליט שחוק. ה"עידן - החדש" אינו יותר מרעיון! ורעיון, טוב ככל שיהיה, אינו נתון קבוע, הוא אינו מניע שאינו מונע, ההפך הוא הנכון! רעיון נתון כל הזמן לתנועה ותנודה, דבר ההופך אותו לעוגן מאוד גרוע. ואני חושב לי שוב "אל לי למדוד את מעשי בעולם ביחס להתנהגותו של מישהו אחר. עלי למדוד את מעשי ביחס לאמת-מידה של נתון קבוע, של מניע שאינו מונע. ואני שב וחוזר אל אותה ההוויה. לא המושג - אותה אין בינתי משגת, אלא אל המונח, אותה אני יכול להבין גם כאשר היא אינה מובנת!" אמונה מקבלת מקום של כבוד בפנימיותו של האדם, גם כאשר הכוונה הראשונית היא חיצונית. היא לא נגמרת בין האדם לבין עצמו, היא הופכת חלק ממבנה הנפש של האדם, וכתוצאה, היא רוצה לבוא לידי ביטוי. ואני מודע - "אצלי הכול מתחיל בפנים ויוצא החוצה, אף פעם אחת לא להפך. בדרך כלל הגזירות האיומות ביותר - והן אינן מעטות - מאבדות הרבה מהאיום שבהן, לאור האמונה הפנימית". וכבר כתבתי על האמת הפנימית, זו שנובעת מבפנים ולא באה מבחוץ. המציאות היא פנימית, מה שקורה בחוץ אינו מהווה סיבה לכלום. הביטחון באמונה ובאמת הפנימית, מפשיטים את האיום החיצוני ומציגים אותו במערומיו. כל המתרחש בחוץ אינו מפחיד. רק הפחד ממנו מפחיד, ועל פחד זה ניתן להתגבר.
אני מנסה להבין את הדברים שבתהליך התהוות. לא לאפשר לדברים הגשמיים אחיזה בי. אני חש בנסיגה שחלה בקרבי. אני רוצה את... לעצמי. אבל ברצון זה אני מגביל את עצמי, וגם את מושא הרצון, וכך הוא יהיה רק שלי. והזרימה נחלשת, ואני כועס על כך, ועל עצמי - אני קטנוני. אני לא אוהב רצון זה, הגבלה זו. ומתוך הבלבול הזה, עולה וצף לו אל פני השטח המשפט הבא, ובדמיוני, אני משליך אותו על הכול: "בכל סוג של התהוות יש נסיגות. צריך להמתין בשקט עד שזה יעבור, הכול שוב יבוא על מקומו". להמתין בשקט זה לא להגיב. זה להתבונן במצב, ולא להיבהל ממנו: מה אני לא אוהב? למה אני לא אוהב? מה קרה? למה זה קרה? מה יהיה? ואני מזכיר לעצמי לא לייחס לרגעים הללו חשיבות כאילו הם נצחיים. לא להיסחף אחרי מצב רוח של רגע, במיוחד כשזה רגע מנומנם. פשוט להמתין בשקט. זה יעבור.
וזה עובר!
משל ח אפרים