מעשה באב ש"מכר" את דירת אביו לידידתו ו"שכח" את 3 ילדיו.

[הנדלניסט מהבקעה]

מעשה באב ש"מכר" את דירת אביו לידידתו ו"שכח" את 3 ילדיו.

אב שהיה בהליכי גירושין מאישתו אם 3 ילדיו והיה גם ביחסים קשים איתם, "מכר" את דירתו לידידה קרובה, בניגוד לצוואת אביו , המוריש – סבם של הילדים.
בהגיע תביעתם של הילדים לביהמ"ש בנדון, קבע השופט כי מכירת הדירה נעשתה למראית עין בלבד – ולכן היא תועבר לבניו.

ומעשה שהיה...כך היה :
סגן נשיאת בית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ, השופט נחשון פישר, קיבל את תביעתם של שלושה תובעים נגד אביהם וידידתו, במסגרתה ביקשו לבטל עסקה למכירת דירתו לאותה ידידה – דירה שסבם ביקש להעביר אליהם. "מכירת הדירה עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור, שנעשתה בחוסר תום לב, ולמראית עין בלבד", פסק השופט.

הסב נפטר ב-2010. בצוואתו הורה הסב שדירתו תועבר לידי בנו – הנתבע בהליך – ולאחר פטירת בנו לידי שלושת ילדיו – הם התובעים.

אלא שזמן קצר אחרי מות הסב, "מכר" בנו את הדירה לידידה שלו – הנתבעת. בעקבות זאת הגישו שלושת בניו את תביעתם.
במהלך ההליך, אביהם - הנתבע הלך גם הוא לעולמו, כך שהתביעה המשיכה להתנהל נגד הנתבעת.

התובעים טענו כי אביהם החליט למכור את דירת הירושה לנתבעת, אותה הם כינו "פילגשו", עוד בהיותו נשוי לאמם, ובמחיר נמוך משמעותית משוויה של הדירה בשוק. זאת, לטענתם, על מנת לנשל אותם ולנקום בהם על כך שתמכו באמם בהליך הגירושין של הוריהם.

התובעים טענו כי אין כל היגיון במכירה, לא רק לאור הסכום הנמוך, אלא גם לאור טענת הנתבע בהליכים מקבילים אודות מצבו הכלכלי הקשה.
בנוסף, התובעים טענו כי ההעברה נוגדת את רצון סבם המנוח.

מנגד, הנתבעת טענה כי לא היתה כל מניעה להעביר אליה את הדירה, העברה שנעשתה כדין, דווחה ונרשמה. הנתבעת אף הכחישה רומן כלשהו עם הנתבע-המנוח, וטענה כי היא נשואה וחיה עם בעלה, כאשר הנתבע שהיה חבר טוב שלה, התגורר עיתם מספר חודשים לאור משבר בנישואיו.

לאחר שניתח בהרחבה את השלשלות האירועים והדין הרלוונטי, השופט הגיע למסקנה שיש לקבל את התביעה "לאור הוכחת חוסר תום לב של ממש בפעולות המכר והתשלום בין הנתבעים, פעולות שאינן הגונות ואינן מוסריות אשר אף עולות כדי פגיעה בתקנת הציבור".

בין היתר, השופט הצביע על כך שהדירה נמכרה בתקופה שבה היחסים בין הנתבע לתובעים היו רעועים מאד, זמן קצר לאחר שקיבל אותה מאביו המנוח (סבם של התובעים), מה גם שלא הוכח כי היה במצב כלכלי קשה.

בעיקרו של דבר, השופט שוכנע כי מדובר בהסכם שנעשה למראית עין בלבד, וב"העברה סיבובית", שכן לאחר המכירה הנתבע משך את הכספים שנכנסו לו לחשבון. השופט אף זקף לחובת הנתבעת את העובדה שסירבה להגיש מסמכי בנק שהיו יכולים להפריך את עמדת התובעים.

כמו כן, מבלי להכריע בשאלה האם בין השניים היה רומן או שהיו רק ידידים, השופט תהה מדוע הדירה נמכרה דווקא לנתבעת, ומדוע לאחר מכן נרשמה על שמה בלבד ולא גם על שמו של בעלה.

השופט גם הבהיר כי לא ניתן להתעלם מרצונו של סבם של התובעים, שהיה עמם ביחסים טובים ודאג להם כל חייו, ולכן בחר במנגון של "יורש אחר יורש". יש לציין כי השופט פסק זאת על אף שבצוואתו הסב לא הכניס "פסקת הגבלה" שלפיה אסור לאב למכור את הדירה.
השופט הפנה לדעת מלומדים שלפיה אין הכרח שתהיה אמירה מפורשת ומה שקובע הוא התחקות אחר רצון הסב.

בסיכומו של דבר, השופט קבע כי הסכם המכר בטל. לנוכח התוצאה, הנתבעת חויבה לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 60,000 שקל.

 

[הנדלניסט מהבקעה]

הסבתא הורישה את המשק לנכדה ולא ל-3 בניה, האם הצוואה קויימה ?

התובעים/המערערים - 3 בניה של המורישה
המשיבים:
1. פלוני [בנה של המורישה],
2. פלוני [הוא הנכד היורש]
3. "עלמה" – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית בע"מ
4. הסוכנות היהודית לארץ ישראל
5. רשות מקרקעי ישראל – מחוז צפון והגולן

המנוחה הייתה "בת רשות" במשק במשיב 3, קבעה בצוואתה כי משיב 2, בנו של בנה, המשיב 1, יקבל את כל זכויותיה. בימ"ש פסק כי, ניתן להוריש זכויות בנחלה בדרך של צוואה, כך שיש לכבד את צוואת המנוחה, וכי משיב 2, היורש על פי הצוואה, עדיף על פני כל היורשים על פי דין.

.פלונית (להלן: המנוחה) החזיקה במשק שנמצא במשיב 3 ובמכסת ייצור ביצים. קרקעות המושב, שהן בבחינת מקרקעי ישראל, מנוהלות על ידי משיבה 5. משיבים 3-5 התקשרו בהסכם משולש (להלן: חוזה המשבצת) ולפיו הוקנו למנוחה זכויות "בר רשות" במשק. סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת קובע מה ייעשה בקרקע של חבר במושב עם פטירתו, ולפיו זכויות החבר יעברו לבן זוגו שנותר בחיים; באין בן זוג יעברו הזכויות לבן ממשיך; באין בן זוג ובן ממשיך יעברו הזכויות לפי סעיף 114 לחוק הירושה (להלן: סעיף 114). קובע כי אם בעיזבון יש משק חקלאי, את המשק החקלאי יירש היורש "המוכן ומסוגל לקיימו";
אם שווי המשק עולה על החלק של היורש בעיזבון, יפצה אותו יורש את היורשים האחרים. מבקשים 1-2 ומשיב 1 הם בניה של המנוחה.
מבקש 3 הוא בנו של מבקש 2, ומשיב 2 הוא בנו של משיב 1.

המנוחה עשתה צוואה ובה הורישה את כל רכושה למשיב 2. מבקשים 1-3 הגישו לבימ"ש לענייני משפחה תביעה לסעדים הצהרתיים כי מבקש 3 הוא היורש "המוכן ומסוגל לקיים" את המשק, וכי הוא זכאי למכסת ייצור הביצים. התביעה נדחתה.

גם ערעור על פסק הדין נדחה, ומכאן בקשת רשות הערעור. בימ"ש נעתר לבקשה בשאלת האפשרות להורשת זכויות בנחלה בדרך של צוואה, לה עשויה להיות השפעה רחבה בקרב ההתיישבות החקלאית.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט פוגלמן ובהסכמת השופטים עמית ומינץ) נתן רשות ערעור, דחה את הערעור ופסק כי:
הזכות של בר רשות בקרקע, שהיא זכות אישית, אינה חלק מעיזבונו, ולפיכך הוראות חוק הירושה אינן חלות במישרין על העברתה.

כבר נפסק כי בר רשות בקרקע רשאי להעביר את זכותו בה כפוף להסכם הרישיון, ואת תנאי ההעברה יש לבחון בכל מקרה לגופו. בנסיבות דנן הסכם הרישיון הוא חוזה המשבצת. חוזה זה מאפשר להעביר זכות שימוש בקרקע בתנאים שמפורטים בו. בענייננו מדובר בהעברת זכות שימוש לפי סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת.

מאחר שהמנוחה לא השאירה אחריה בן זוג ובן ממשיך, יש להעביר את המשק לפי סעיף 114. ודוק, לפי חוזה המשבצת, מי שיקבל זכויות בנחלה לו, יהיה חייב לעמוד בתנאים הקבועים בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל. אם לא יעמוד בהם, עליו להעביר תוך שנה את זכויותיו למי שיהיה כשיר לכך, וכפוף להוראות החוזה בדבר העברת זכויות. לפיכך, את האמור יש לקרוא בכפוף למגבלה זו.

כאמור, בענייננו יש להעביר את המשק בהתאם לסעיף 114, שמזכיר פעמים רבות את ה"יורשים" שלאחד מהם יש למסור את המשק החקלאי. סעיף 2 רישה לחוק הירושה מורה: "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה". אין להתחשב רק ביורשים על פי דין, ואף ליורשים על פי צוואה אפשר להעביר זכויות מכוח סעיף 20(ה)(1) סיפה לחוזה המשבצת. זאת, נוכח לשון החוק ולשון החוזה. בנוסף, עקרון-על במשפט הירושה הוא כי כל אדם קונה חופש לצוות מה ייעשה בעיזבונו, והעיקרון הנגזר ממנו ולפיו מצוּוִים החיים לקיים את דברי המת ורצונו.

הירושה על פי צוואה מבטאת את רצון המוריש במידה רבה יותר מירושה על פי דין. הגבלת היורשים לאלו על פי דין, סותרת עיקרון יסוד בדיני הירושה; כמו כן, חוק הירושה קובע כי סעיף 114 יחול רק באין הוראה אחרת בצוואת המוריש בדבר חלוקת נכסי העיזבון. מכאן שאף המחוקק ראה בסעיף 114 הסדר שכפוף ל"עליונות" הצוואה.

אמנם את הזכות של בר רשות מכוח חוזה המשבצת אי אפשר להוריש במישרין בצוואה, ואף אי אפשר להוריש אותה במישרין ליורשים על פי דין. לעומת זאת, אפשר להעביר אותה בעקיפין, מכוח סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת, ליורשים על פי דין, וליורשים על פי צוואה; סעיף 2 לחוק הירושה קובע כי "הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה", דהיינו החוק הקנה עדיפות להוראות הצוואה על פני הירושה על פי דין. עדיפות זו קיימת גם לעניין העברת זכויות של בר רשות מכוח סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת; אם בר רשות קבע בצוואה זוכה אחד במשק, אותו יורש על פי צוואה עדיף על פני כל היורשים על פי דין.

סעיף 114 מסדיר הקצאה של נכס מסוים בעיזבון בין היורשים. לכן אם יש יורש אחד, אין צורך בהקצאה מיוחדת ואין תחולה לסעיף. במקרה זה, המנוחה קבעה בצוואתה יורש אחד, הוא משיב 2, והורישה לו את כל רכושה. הוא היורש היחיד שזכאי לקבל את זכויות המנוחה במשק, ומשיבות 4 ו-5 אינן מתנגדות לכך. מאחר שיש יורש יחיד ואין תחולה לסעיף 114, לא מתעוררות השאלות מיהו יורש שמוכן לקיים את המשק ומסוגל לכך, ואם יש לכלול את מכסת ייצור הביצים בחישוב הפיצוי לפי סעיף 114.

פסה"ד המלא בקובץ המצורף

 

[הנדלניסט מהבקעה]

בת הזוג "בגדה" וביהמ"ש העליון אימץ את עמדת ביה"ד הרבני הגדול

מחלוקת בין שופטי בג"ץ, האם יש מקום להתערב בפס"ד של ביה"ד הרבני הגדול, העוסק בסוגיה של שיתוף ספציפי במגרש ובית מגורים שנבנה עליו (נכס שהובא לנישואין ע"י הבעל ונרשם על שמו) עקב מתן משקל ע"י ביה"ד לבגידה הנטענת של בת הזוג. דעת הרוב השיבה על כך בשלילה.

עתירה כנגד פס"ד של ביה"ד הרבני הגדול העוסק בסוגיה של שיתוף ספציפי בבית המגורים שהובא לנישואין ע"י הבעל ונרשם ע"ש הבעל. העתירה מעוררת את השאלה אם יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עקב מתן משקל לבגידה הנטענת של בת הזוג.

רקע: על הצדדים חל המשטר הרכושי עפ"י חוק יחסי ממון. בני הזוג התגוררו בנכס עם ילדיהם למעלה מ-20 שנה, עד לגירושין. האישה (העותרת) טענה לקיומה של שותפות שוות זכויות בנכס; הבעל טען, כי הנכס כולו שלו;
ביה"ד האזורי קיבל את עמדת האישה ואולם ערעור שהגיש הבעל לביה"ד הגדול התקבל ונקבע ברוב דעות כי אין לעותרת כל חלק במגרש ובבית. לטענת העותרת, במניין שיקוליו לשלילת השיתוף, ייחס ביה"ד הגדול משקל לטענה העובדתית כי האישה בגדה בבעלה בעודה נשואה לו. בכך לשיטתה יישם ביה"ד את הדין הדתי על הסוגיה של שיתוף ספציפי בבית המגורים, ובכך חרג מסמכותו.
.
בג"ץ, ברוב דעות (השופטים ד' מינץ וא' שטיין, כנגד דעתו החולקת של השופט י' עמית) דחה את העתירה, מהטעמים הבאים:

לעמדת השופט עמית, בדעת מיעוט, יש מקום להתערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, באשר הן תוכנו של פסק הדין והן הרטוריקה של פסק הדין, מסיגים אותנו לימים של טרום הלכת בבלי (בג"ץ 1000/92). לשיטתו, הכנסת שיקול "הבגידה" הנטענת יש בו משום סטייה מהוראות הדין וחריגה מסמכות.
בהתאם להלכת בבלי, בנושא של חלוקת רכוש, הדין האזרחי הוא המחייב. בדין האזרחי המגמה היא לנתק את העיסוק בהתנהגות המינית של הצדדים בכל הקשור לסכסוך הרכושי בין הצדדים. אין בכך לומר כי לנושא הבגידה לא יכולה להיות אף פעם השלכה בסכסוך הרכושי בין בני זוג, אולם בחינת הדברים צריכה להיעשות באספקלריה של הדין האזרחי לצורך בחינת השאלה אם יש מקום להחיל את חזקת השיתוף או את השיתוף הספציפי בנכס.

השיתוף הכללי, כמו גם השיתוף הספציפי בנכס, מתגבש בנקודה מסוימת על ציר חיי הנישואין. גם אלו הסבורים כי יש ליתן משקל לאשמה של בן הזוג בענייני רכוש, יסכימו כי נפקותה של בגידת בן הזוג הוא מכאן ואילך, כנקודת זמן המעידה על המשבר ביחסים בין בני הזוג, ולכן יש להבחין בין רכוש שנצבר לפני מעשה הבגידה לרכוש שנצבר מיום הבגידה ועד לפירוק בפועל של הנישואין

השופט עמית מבהיר, בין היתר, כי במצב הדברים הרגיל, גם אם הוא היה סבור כי בית הדין הרבני הגדול טעה ביישום ההלכה הנוגעת לשיתוף ספציפי בדירת מגורים, הוא לא היה מוצא להתערב בפסק דינו. ברם, במקרה דנן, גם לשיטת הבעל, בגידתה הנטענת של העותרת הייתה בחודשים האחרונים של 31 שנות נישואיהם. לכן, תמיהה היא, הכיצד ניתן להכניס את הבגידה אל תוך סל האינדיקציות והעובדות שביהמ"ש בוחן בבואו להחליט אם נוצר שיתוף ספציפי בדירת מגורים לאורך השנים. המשקל שנתן בית הדין לבגידתה של העותרת במקרה דנן (בגדר "התנהגות מחפירה" כלשונו של הדיין נהרי) עומד אפוא בניגוד להלכה של בימ"ש זה, לפיה אין לשלול זכויות למפרע. אלא שכך עשה בית הדין במקרה דנן, תוך שהוא מתעלם מההלכה לפיה בנושא של חלוקת רכוש, הדין האזרחי הוא המחייב. בכך פעל בית הדין בניגוד להלכת בבלי ובכך חרג מסמכותו.

השופט עמית מבהיר כי גם לשיטתו, במקרים מסוימים, בגידה של מי מבני הזוג יכולה להיות אחת מהעובדות הרלוונטיות, בבוא ביהמ"ש להעריך אם נוצר שיתוף ספציפי בדירת מגורים שהובאה לנישואין. לשיטתו, ככלל, מקום בו הוכח כי בן הזוג "הנבגד" לא התכוון מלכתחילה לחלוק את רכושו עם בן הזוג "הבוגד" (אם בכלל ואם במקרה של בגידה), יש לכבד כוונה זו. מנגד, לא ניתן לבצע "הנדסה חוזרת" ולקבוע כי משעה שבן הזוג ביצע אקט של בגידה, אזי עלינו להניח כי בן הזוג "הנבגד" מלכתחילה לא התכוון לחלוק עמו את רכושו. קביעה שכזו לוקה בהנחת המבוקש.

במקרה דנא, אין כל אינדיקציה לכך שהבעל ביקש שלא לחלוק את רכושו עם העותרת במקרה של בגידה (והוזכר כי בית הדין הרבני האזורי הגיע למסקנה שונה לחלוטין לגבי כוונתו של הבעל, כפי שהשתקפה גם מהתבטאויות שלו עצמו). פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול קובע הלכה למעשה כי בכל מקרה של בגידה, ניתן לקבוע כי לא הייתה כוונת שיתוף.

השופט ד' מינץ (דעת הרוב): פסק הדין של ביה"ד הגדול ניתן על בסיס קביעות עובדתיות על פיהן לא הוכח שיתוף בנכס. למסקנה זו הגיע בית הדין הרבני הגדול בשל היעדרו של "דבר מה נוסף" להוכחת השיתוף (כדעת הדיין עמוס); או בשל היעדר "אומדנא לכוונת שיתוף או נתינה" (כדעת הדיין נהרי); או בשל היעדר "כוונת שיתוף כלל" (כדעת הדיין אלמליח). אכן עניין הבגידה הנטענת של העותרת מצא את ביטויו בחוות דעתם של הדיינים עמוס ונהרי, ובחוות דעתו של הדיין נהרי אף נקבע מפורשות כי "מעשה הבגידה יוצר כוונת אי שיתוף של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו, ודוק מיניה לאתרין". ברם, בכך אין די כדי להצדיק התערבות בימ"ש זה בפסק הדין.

אין מחלוקת כי במקרה זה משטר יחסי הממון החל על בני הזוג הוא לפי חוק יחסי ממון לפיו נכס חיצוני מוחרג מאיזון המשאבים. ברם, כידוע, בני הזוג אינם מנועים מלטעון לבעלות על נכסים מכוח הדין הכללי, היינו דיני הקניין ודיני החוזים הרגילים. לשם כך ולשם הכרה בשיתוף בנכס מסוים, ובכלל זה דירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות על עצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים. השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית, כאמור, היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה בידי מי שטוען לה, והיא תלוית נסיבות. היא תיבחן בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, להסכמתם המפורשת או המשתמעת ולנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי. כאשר ביחס לדירת המגורים, לגביה נאמר כי היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף", נדרש מספר פחוּת של ראיות להוכחת השיתוף.

השופט מינץ מבהיר, כי כשם שהתגבשות השיתוף נמדדת על ציר חיי הנישואין, כך גם הנסיבות המצביעות על היעדר שיתוף נלקחות בחשבון על רצף חיי הנישואין, ואין "נענשים עליהן למפרע". היינו, אין בכוחה של בגידה של אחד מבני הזוג לבטל את שיתוף הנכסים שהתגבש, אם התגבש לפני הבגידה.
על פניו, במקרה שלפנינו חיו בני הזוג בהרמוניה במשך שנים רבות, ובהתאם לדין אין מקום לזקוף את בגידתה הנטענת המאוחרת של העותרת לשלילת השיתוף בנכסים שהתגבש קודם לכן. אלא שבעניין זה, אין בידי השופט מינץ להסכים לעמדתו של השופט עמית, לפיה שלושת דייני בית הדין הרבני הגדול התחשבו בבגידה בתוך מכלול השיקולים לשלילת השיתוף בנכס ואף היא זו אשר הטתה את הכף לחובת העותרת.

להשקפת השופט מינץ, מתוך דברי הדיינים עמוס ואלמליח ונימוקיהם נלמד כי מסקנה זו נתקבלה במנותק לבגידה. ולכן אין מקום לומר כי מסקנת דעת הרוב בבית הדין הייתה נגועה בשקלול נסיבות שאינן רלוונטיות לעניין, או כי בית הדין החיל את הדין הדתי על יחסי הממון הקיימים בין בני הזוג. אשר על כן, בית הדין לא חרג מסמכותו בפסק דינו.
משעה שבית הדין לא חרג מסמכותו, ובהינתן היקף ההתערבות המצומצם של בימ"ש זה בשבתו כבימ"ש גבוה לצדק על החלטות בית הדין הרי שגם בהנחה כי בית הדין טעה ביישום הדין, אין מקרה זה נכנס לגדרם של אותם מקרים המצדיקים התערבות בימ"ש זה.

השופט א' שטיין מצטרף לעמדת השופט מינץ לפיה אין מקרה זה נכנס לגדרם של אותם מקרים המצדיקים התערבות בימ"ש זה.
לעמדת השופט שטיין, יש בפסק דינו של השופט עמית משום כרסום בהלכה הנוגעת להיקף התערבותו של בימ"ש זה בפסקי הדין של בית הדין הרבני.
כידוע, אין בג"ץ מתערב בפסק דינו של בית דין רבני אלא במקרים צרים ומוגדרים, בהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק, שהיא כמוה כחריגה מסמכות; (3) פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; (4) כאשר בימ"ש זה מגיע לידי מסקנה כי יש להושיט לעותר סעד מן הצדק שאיננו בסמכותו של בימ"ש או של בית דין אחר. ענייננו נסוב על שני החריגים הראשונים.

המשך בדף הבא :

 

[הנדלניסט מהבקעה]

המשך פסה"ד בעניין "בת הזוג שבגדה" ואיבדה את נכסיה המשותפים.

לעמדת השופט שטיין שקילתה של טענת הבגידה כחלק ממכלול העובדות הרלוונטיות לעניינה של שותפות מכללא איננה בגדר טעות גלויה ומוכחת על פני הפסק, ובוודאי שאיננה מהווה חריגה מסמכות.

בהעדרו של הסכם מפורש, השאלה האם נתקיים שיתוף בנכס במקרה דנן או במקרה אחר, היא שאלה עובדתית ואפשר שנראה בה שאלה מעורבת של דין ושל עובדה. כדי לענות לשאלה זו בחיוב או בשלילה, חייב השופט/הדיין לקבוע ממצאים עובדתיים בדבר קיומה או העדרה של שותפות שוות זכויות בין בני הזוג בנכס הספציפי שבו עסקינן – ובקביעות כאלה אין בג"ץ מתערב.

במקרה דנן, קבע בית הדין כעניין של דין וכעניין של עובדה, כי בני הזוג לא קיימו שותפות שוות זכויות בבית. דעתו של השופט שטיין אינה נוחה עם קביעה זו, שכן נתגלו בביהמ"ש ראיות אשר הראו כי הבעל והאישה חיו בבית הזה שנים ארוכות וגידלו בו את ילדיהם, וכי חיי המשפחה שלהם היו ברובם תקינים (אם כי לא נטולי מהמורות). דא עקא, דעתו בכגון דא איננה קובעת מכיוון שהסמכות לקבוע את עובדות המקרה ולהחליט אם אלו מקימות שותפות שוות זכויות ביחס לבית מצויה בידו של בית הדין הרבני האזורי, כפוסק ראשון, ושל בית הדין הרבני הגדול, כפוסק אחרון. בימ"ש זה רק בודק אם גבולותיה של סמכות זו נפרצו, ולאחר שנוכח לדעת כי אין זה כך, עליו לסיים את המלאכה אשר הופקדה בידיו בסעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה.

עניין נוסף שאין הוא רואה עין בעין עם השופט עמית הוא השלכותיו של הלכת בבלי על הדין אשר מסדיר יחסי ממון בין בני זוג. לדעתו, הלכת בבלי לא עוזרת לעותרת. הלכה זו לא חידשה הרבה בעניין תחולתה של חזקת השיתוף על נכסים ספציפיים שאינם מוגדרים כבני איזון בחוק יחסי ממון, ושאין לגביהם הסכם מפורש בין בני הזוג.

השינוי הגדול שחוללה הלכת בבלי הוא ביטולו של הכלל הישן אשר קבע כי ״הדין הולך אחר הדיין״ בקבעה כי דיין הוא זה שצריך ללכת אחר הדין. בהתאם לכך, נקבע כי בתי דין רבניים חייבים לפסוק בענייני רכוש לפי חזקת השיתוף כהגדרתה בדין הכללי ויסודותיה החוזיים. היינו, הלכת בבלי העבירה את כל מסכת הממון של דיני נישואין וגירושין ממשטר של מעמד למשטר של חוזה אשר מאפשר לבני זוג לפעול כיחידה אוטונומית ולקבוע את תוצאותיהם הממוניות של נישואין וגירושין בעצמם ובעבור עצמם, בכפוף להגנות מפני ניצול לרעה הקבועות בחוק יחסי ממון ובדיני החוזים הכלליים. לגישתו, עיקרון חשוב זה (האוטונומיה של המערכת הזוגית) לא זכה להדגשה מספקת בחוות דעתו של השופט עמית.

בהקשר זה מדגיש השופט שטיין כי יחסי זוגיות הם עניין אינדיווידואלי לא רק במישור הרגשי והאינטימי, אלא גם במישור הרכושי. האוטונומיה של המערכת הזוגית מחייבת את ביהמ"ש לתת יחס ניטרלי ושוויוני לכל דפוסי החיים הזוגיים ולכל הסדרי רכוש, כל אימת שאין מדובר בניצול לרעה האסור על-פי הדין.

בדונם בשאלת השיתוף, בתי המשפט ובתי הדין מצווים על כן לדלות את קיומה או העדרה של שותפות שוות זכויות בנכס נשוא המריבה מתוך דפוס החיים של בני הזוג וציפיותיהם ההדדיות. ציפיות אלו בהחלט יכולות לכלול את התנאי של נאמנות מוחלטת לבן הזוג במישור האינטימי כבסיס שאין בלתו להסכמת בן הזוג לחלוק את רכושו עם משנהו שווה-בשווה. תנאי כאמור, ככל שהוא קיים, בתי המשפט ובתי הדין חייבים לכבד ולאכוף.

השופט שטיין מסכים עם השופט עמית כי דיננו אינו מתיר שלילת רכוש מבן זוג אשר נמצא "בוגד" בבן זוגו. דא עקא, השאלה בענייננו נסובה על נתינה ולא על לקיחה. קרי, מדובר בבחינת קיומה של הקניית זכות שהאישה לא קנתה לעצמה בשל עצם נישואיה לבעל ולא בשלילת רכושה של האישה מחמת מעשה "בגידה" או "ניאוף". קיומה או העדרה של הקניית זכות כאמור הם עניין של עובדה אמפירית, ולא עניין של אשמה, עונש, צדק או שיקול אחר המצוי בעולמן של נורמות, להבדיל מעובדות. בעניין הזה יש חשיבות מכרעת לכוונתו של בן הזוג שהוא בעל הנכס. כוונה זו יכול שתצביע על העדר רצון לשתף את בן הזוג "הבוגד" בנכס, ושומה על ביהמ"ש/ביה"ד לכבד ולאכוף גם כוונות אלה. חובה כאמור מוטלת מכוח המעבר למשטר של חוזה ועיקרון האוטונומיה של המערכת הזוגית, שכאמור יכולה להיות דתית, חילונית, פטריארכלית, פמיניסטית, פוריטנית או מתירנית, לפי בחירתם של בני הזוג.

כאמור בחוו"ד השופט מינץ, בשניים מתוך שלושת דייני בית הדין הכריעו בשאלת השיתוף בבית לחובת האישה לאחר שבחנו את מכלול היחסים בין בני הזוג באספקלריה של הסכם מכללא. מכלול זה כלל את מעשה "הבגידה" של האישה כשיקול אשר בא לשלול או לאיין את כוונתו של הבעל לשתפה כשותפה שוות זכויות בנכס שהבעל הביא אל תוך מסגרת הנישואין. מהטעמים לעיל וכן מכוח הכלל "ברי ושמא – ברי עדיף", בית הדין היה מוסמך להביא עניין זה במניין שיקוליו. לעמדת השופט שטיין יש חשש כי בית הדין נתן לעניין זה משקל יתר, אולם החשש הזה אינו מעלה ואינו מוריד, שכן הביקורת השיפוטית של בג"ץ על פסקי הדין של בתי דין דתיים מוגבלת מעיקרה לשאלת הסמכות ולתיקון פגמים שיורדים לשורשו של ההליך.

בית הדין פסק, כפי שראה לנכון לפסוק, בדל"ת אמות סמכויותיו. פסק דינו איננו מגלה על פניו שום טעות שבדין, קל וחומר טעות ברורה ומוכחת בעליל אשר משתווה בחומרתה לחריגה מסמכות.