מעתיקה לכם שאלה שכתבתי בפורום אחר
בזמן האחרון אני מתלבטת מה לעשות. מצד אחד אני נורא שמחה שכיף להילי בגן, ואני רואה שכיף לה, ושזה מוציא לה המון אנרגיה ומקדם אותי, למשל מבחינת שפה. מצד שני, היא "קלטה" כל מיני התנהגויות לא פשוטות- צביטות, משיכות, ועוד כל מיני צורות של הוצאת תסכול בצורה די אגרסיבית פיזית (למשל לפני כמה ימים היא היתה מתוסכלת ופשוט שרטה אותי בפנים והרביצה לי). מעבר לזה שזה נורא קשה שילד שלך מרביץ לך, אני שואלת את עצמי מאיפה זה הגיע ואיך נכון להתמודד עם זה. אני מתארת לעצמי שהעצה הכי פשוטה היא להתעלם ואז אין חיזוק להתנהגות, אבל וואלה קשה לי. חוץ מזה, ההתנהלות איתה בבית היא קשה. הכל "הולך קשה". עם המון התבכיינויות קטנות, עם חוסר שביעות רצון, עם ניסיונות אין סופיים שלה לבחון גבולות (גם בדברים אסורים בבית, ואין המון כאלו, וגם בחוץ). זה מקשה עלי להנות איתה. וזה חבל לי. כי אני יודעת שזה גיל שאני יכולה לתת לה המון, אבל להיות איתה זה לא פשוט ולא נעים. זה כאילו היא עסוקה בלבחון אותי ובלהיות לא מרוצה ממה שהיא רואה. ברור לי שזה לא זה, אבל וואלה ככה זה מרגיש. מה שלא מקל את העניין, זה שלאבא שלה היא נופת צופים. כשאבא נכנס הכל טוב. וההסברים לזה הם ברורים לי (הוא בא מאוחר, ואני מניחה שזה לא "שווה" להתעסק איתו, אלא כדאי וכיף להיות אליו נחמדים כי הוא כל כולה שלה, שזה נפלא). גם אל סבא וסבתא שלה היא נופת צופים. אני מרגישה כאילו אני היחידה שמקבלת "מנחת זרועה", וזה לא פשוט. חשבתי אולי לדבר עם הגננת על ההתנהגויות האלימות שהיא קלטה, כי אולי אם היא תשים לזה יותר לב, היא תוכל למתן את זה ע"י התיחסות יותר נכונה שלה בגן. מצד שני, המצב בבית יהיה אותו מצב, ואני מתקשה מאד לתפקד איתה. אני מנסה לשים בצד כרגע את הקשיים הפיזים של חודש 8, כי אני לא חושבת שזה קשור. אבל נפשית לא נחמד לי, "שלא נחמד לי" עם הבת שלי. לא ציפיתי לזה.
בזמן האחרון אני מתלבטת מה לעשות. מצד אחד אני נורא שמחה שכיף להילי בגן, ואני רואה שכיף לה, ושזה מוציא לה המון אנרגיה ומקדם אותי, למשל מבחינת שפה. מצד שני, היא "קלטה" כל מיני התנהגויות לא פשוטות- צביטות, משיכות, ועוד כל מיני צורות של הוצאת תסכול בצורה די אגרסיבית פיזית (למשל לפני כמה ימים היא היתה מתוסכלת ופשוט שרטה אותי בפנים והרביצה לי). מעבר לזה שזה נורא קשה שילד שלך מרביץ לך, אני שואלת את עצמי מאיפה זה הגיע ואיך נכון להתמודד עם זה. אני מתארת לעצמי שהעצה הכי פשוטה היא להתעלם ואז אין חיזוק להתנהגות, אבל וואלה קשה לי. חוץ מזה, ההתנהלות איתה בבית היא קשה. הכל "הולך קשה". עם המון התבכיינויות קטנות, עם חוסר שביעות רצון, עם ניסיונות אין סופיים שלה לבחון גבולות (גם בדברים אסורים בבית, ואין המון כאלו, וגם בחוץ). זה מקשה עלי להנות איתה. וזה חבל לי. כי אני יודעת שזה גיל שאני יכולה לתת לה המון, אבל להיות איתה זה לא פשוט ולא נעים. זה כאילו היא עסוקה בלבחון אותי ובלהיות לא מרוצה ממה שהיא רואה. ברור לי שזה לא זה, אבל וואלה ככה זה מרגיש. מה שלא מקל את העניין, זה שלאבא שלה היא נופת צופים. כשאבא נכנס הכל טוב. וההסברים לזה הם ברורים לי (הוא בא מאוחר, ואני מניחה שזה לא "שווה" להתעסק איתו, אלא כדאי וכיף להיות אליו נחמדים כי הוא כל כולה שלה, שזה נפלא). גם אל סבא וסבתא שלה היא נופת צופים. אני מרגישה כאילו אני היחידה שמקבלת "מנחת זרועה", וזה לא פשוט. חשבתי אולי לדבר עם הגננת על ההתנהגויות האלימות שהיא קלטה, כי אולי אם היא תשים לזה יותר לב, היא תוכל למתן את זה ע"י התיחסות יותר נכונה שלה בגן. מצד שני, המצב בבית יהיה אותו מצב, ואני מתקשה מאד לתפקד איתה. אני מנסה לשים בצד כרגע את הקשיים הפיזים של חודש 8, כי אני לא חושבת שזה קשור. אבל נפשית לא נחמד לי, "שלא נחמד לי" עם הבת שלי. לא ציפיתי לזה.