ר22 היחידה
New member
מעתיקה מפורום אחר
אני מקווה שהסוגייה תוכל להיפטר דרככם. אני יודעת שזה רק שלב ויעבור לה. אבל לא נעים לי.
הבת שלי בת שנה וחמש. במשך 8 חודשים הייתי בחופשת לידה, ובתחילת שנה הכנסתי אותה לגן. התאקלמה יפה מאוד, ורואים שטוב לה בגן.
בתקופה האחרונה אני מרגישה מעין קנאות מצד הילדה כלפיי. אם האבא היה יוצא מהבית-בוכה. רק רואה את האבא-רצה אליו. בהתחלה זה היה חמוד וכיף, כי לי היה קצת שקט. אבל בתקופה האחרונה זה נהיה מוגזם יותר מידי. לפני כחודש עברנו דירה, ואז התחיל להיות יותר גרוע.
אם בבוקר הילדה לא רואה את האבא, היא משחקת איתי והכל בסדר. כשאני משאירה אותה בגן, היא רק מסתכלת שאני הולכת ולא בוכה כמעט. לפעמים נדבקת אליי עוד קצת עד שהגננת לוקחת אותה ומשחקת איתה.
בעלי מוציא אותה מהגן וישר הולך להורים שלו לנוח. ככה יוצא שאני רואה אותה רק בשעה 6 בערב, כשהיא עייפה. לא יוצא לנו לבלות ביחד כמעט כי לפני 8 היא כבר במיטה. אבל הקטע המוגזם שכבר מתחיל להכאיב לי זה שהיא לא רוצה אותי.
בעלי הולך להתקלח-בוכה. יוצא מהבית-בכי הסטרי. לפעמים היא יושבת לשחק והוא הולך לעניינים שלו, אחרי כמה דקות עוזבת את המשחקים ופשוט מחפשת אותו בכל הבית. אם היא לא רואה אותו באותו רגע מתחילה שוב בבכי. אם אני באה להרגיע אותה, לא רוצה כמעט את הידיים שלי.
למשל אתמול בערב בכתה, אז באתי להרים אותה. היא העדיפה לשבת במיטה ולבכות, ואולי לחכות לאבא. רק שאני לא אקח אותה.
אם היא רואה שאני והוא מתחבקים או מתנשקים, ישר רצה לכיוון, מנסה להפריד ביננו ובוכה לתשומת לב.
רק אציין שאני הדמות המחנכת יותר. אני יותר כועסת ויותר עצבנית עליה אם היא עושה משהו לא טוב. בעלי כועס וישר צוחק לה בפנים. אז אני מבינה שטוב לה איתו, כי איתו היא יודעת שאפשר לעשות שטויות.
אבל כבר יש לי הרגשה של היא לא אוהבת אותי. לפעמים היא רואה אותי וישר בורחת. זה כבר ממש פוגע בי, שהבת שלי לא רוצה להיות איתי.
אני מקווה שהסוגייה תוכל להיפטר דרככם. אני יודעת שזה רק שלב ויעבור לה. אבל לא נעים לי.
הבת שלי בת שנה וחמש. במשך 8 חודשים הייתי בחופשת לידה, ובתחילת שנה הכנסתי אותה לגן. התאקלמה יפה מאוד, ורואים שטוב לה בגן.
בתקופה האחרונה אני מרגישה מעין קנאות מצד הילדה כלפיי. אם האבא היה יוצא מהבית-בוכה. רק רואה את האבא-רצה אליו. בהתחלה זה היה חמוד וכיף, כי לי היה קצת שקט. אבל בתקופה האחרונה זה נהיה מוגזם יותר מידי. לפני כחודש עברנו דירה, ואז התחיל להיות יותר גרוע.
אם בבוקר הילדה לא רואה את האבא, היא משחקת איתי והכל בסדר. כשאני משאירה אותה בגן, היא רק מסתכלת שאני הולכת ולא בוכה כמעט. לפעמים נדבקת אליי עוד קצת עד שהגננת לוקחת אותה ומשחקת איתה.
בעלי מוציא אותה מהגן וישר הולך להורים שלו לנוח. ככה יוצא שאני רואה אותה רק בשעה 6 בערב, כשהיא עייפה. לא יוצא לנו לבלות ביחד כמעט כי לפני 8 היא כבר במיטה. אבל הקטע המוגזם שכבר מתחיל להכאיב לי זה שהיא לא רוצה אותי.
בעלי הולך להתקלח-בוכה. יוצא מהבית-בכי הסטרי. לפעמים היא יושבת לשחק והוא הולך לעניינים שלו, אחרי כמה דקות עוזבת את המשחקים ופשוט מחפשת אותו בכל הבית. אם היא לא רואה אותו באותו רגע מתחילה שוב בבכי. אם אני באה להרגיע אותה, לא רוצה כמעט את הידיים שלי.
למשל אתמול בערב בכתה, אז באתי להרים אותה. היא העדיפה לשבת במיטה ולבכות, ואולי לחכות לאבא. רק שאני לא אקח אותה.
אם היא רואה שאני והוא מתחבקים או מתנשקים, ישר רצה לכיוון, מנסה להפריד ביננו ובוכה לתשומת לב.
רק אציין שאני הדמות המחנכת יותר. אני יותר כועסת ויותר עצבנית עליה אם היא עושה משהו לא טוב. בעלי כועס וישר צוחק לה בפנים. אז אני מבינה שטוב לה איתו, כי איתו היא יודעת שאפשר לעשות שטויות.
אבל כבר יש לי הרגשה של היא לא אוהבת אותי. לפעמים היא רואה אותי וישר בורחת. זה כבר ממש פוגע בי, שהבת שלי לא רוצה להיות איתי.