מפגשים חברתיים אחרי שעות ביהס

[טליה מספרד 1]

מפגשים חברתיים אחרי שעות ביהס

לכל משפחה יש את השעות הקשות שלה, אצלנו זה אחהצ
אחרי יום לימודים ארוך (נכנס הביתה ב 15:15) כשמדובר בשעות לימודיות ולא של צהרון, עם עוד 39 ילדים
ליונתן שלי אין סבלנות או רצון להפגש עם אותם הילדים אחר הצהריים. הוא רוצה בית. שקט. נקודה.
זו לא אמורה להוות בעיה כלשהי, אלא שבביהס מאוד מאוד מעודדים (ואפילו מחייבים באלגנטיות) מפגשים אחהצ
הגעתי לכדי שידולים והבטחות כשמצידו הוא הגיע לכדי בכי להשאר בבית ולא ללכת

בשבוע שעבר היה גיבוש, כן אני מבינה שהועד השקיע מחשבה ואירגון והמורה מזמנה הפרטי
אבל הבן שלי לא רצה ללכת בשום אופן. ויש גבול לכמה אני מוכנה לשכנע כשמדובר בסופו של יום בפעילות חברתית
המורה מצידה הביעה את מורת רוחה כשהתנצלתי והסברתי ביום למחרת

אני מרגישה שבפעם הבאה רק אזכיר לו ואשאל אם רוצה ללכת ותו לאו
אחהצ מבחינתי שייך לילד, כל שעות הבוקר והצהריים הוא מתמודד עם ההמולה השנואה עליו
תנו לו קצת שקט וזמן של פעילויות שהן *רק שלו* או ש*הוא* בוחר אם להשתתף בהן או לא

מבחינה חברתית ומנטלית הוא פורח בביהס, מאוד נהנה שם, מאוד אוהב את החברויות החדשות שיצר לעצמו
לא נראה שהוא מאחור בשל אי השתתפותו במפגשי אחהצ (היו עוד מלבד הגיבוש שהיה קריטי בשל השתתפות המורה)

כשאני קוראת את הדברים ברור לי שאני עושה מה שנכון לבן שלי
אבל מנקרת בי השאלה- האמנם? הרי ידעתי על אופי ביהס עוד קודם וידעתי שיהיו גם מחויבויות אחהצ
אלא שאז לא ידעתי עד כמה מותש ועמוס הוא יחזור בצהריים
אשמח לשמוע את דעתכן/תובנותיכן

 

[חייכנית2]

המחשבה שלי

אני חושבת שמצד אחד....ומצד שני.....וגם מצד שלישי...

מצד אחד - אין צודקת ממך. בית הספר זה מקום שילדים חייבים "לעשות בו שריר" כדי להיות בסדר כל הזמן. כלומר להיות בדיוק בזמן להתחלת שיעור....להקשיב למורה....להיות בשקט בשיעור....להספיק להעתיק מהלוח לפני שמוחקים .....לתפקד בקבוצות עבודה קטנות.....לשמור על עצמו להיות גם מוביל ולא מובל בהפסקות....לפתח חברויות...... כל אלה משימות יוםיומיות שדורשות מאמץ פנימי רציני מצד הילד.כשמגיעים הביתה מיום בית ספר עמוס- מה שרוצים זה להרפות את אותו ה"שריר",להרגע מהחצי הראשון של היום.. גם אם בכל רקע נתון אנחנו ההורים היינו שמחים להתחלף עם ילדנו שבכתה א - צריך לזכור היטב שעליו עצמו עוברים אתגרים לא פשוטים כמי שלא מזמן אך ורק שיחק רב רובו של הזמן.

מצד שני...... לא מעט ילדים מעדיפים אחרי הצהריים כן להמשיך ולהיות חברותיים,ודווקא ישמחו על פעילות נוספת עם חבריהם במקום הכנת שיעורי הבית או ניג'וס לאמא.
מה גם שלפי מה שאני מבינה זה בכל זאת לא מתרחש בכל שני וחמישי. אלה זמנים בכל זאת מיוחדים ושוברי שיגרה. ההתנהגות של יונתן שאת מזדרזת כאמא אווזה לסוכך עליה היא בכל זאת לא השיגרתית .

ומצד שלישי.....רק לא מזמן כתבתי לך פה עד כמה מעברים בכלל ובתוכם גם מגן לכתה א קשים יותר על מאומצים מאשר על אחרים.וזה לא משנה שכבר "אחרי החגים".
הגדיל לעשות המנהל בבית הספר של הבן שלי שאמר במפורש [ואהבתי!] שכל כתה א מהותה מעבר מהגן לכתה ב ,על כל המשתמע מבחינת עצמאות ומיומנויות שנדרשים מהילדים.

ומה אני מציעה?הייתי מציעה לך ללכת על שני הכיוונים.
מצד אחד - כן להסכים עם יונתן ,אבל לנסות להזמין לביתכם אחר הצהריים מדי פעם ילד מהכתה ,לשחק.וגם לעודד ולשמוח בהזמנה נגדית.
מצד שני - לשנות את הטון עם המורה. לא רק להגן "בחירוף נפש" על יונתן , אלא לתת לה להבין שאת יודעת זו לא אמורה להיות משימה מעיקה ושאת כן מאד מכבדת את מגמתה אבל שליונתן בתור ילד עם עבר מורכב יש תגובות מיוחדות,קשר מיוחד עם אמא, קושי כללי עם מעברים,התפתחות,גם חברתית,בקצב משלו וכו.
מאד חשובה הגישה של ההסברה המתונה והעיקבית שלנו לבית הספר וגם בסך הכל הרצון כן לשתף פעולה איתם בתור בית חינוך שהילד שלנו מבלה בו שש ולעיתים גם שמונה שנים רצופות,שנים מאד פורמטיביות.[=קובעות וחשובות בהתפתחות].

סוגריים-שיתוף אישי
בנושא שיתוף הפעולה עם גורמי בית הספר,אני יכולה לומר שלאורך כל הכתות גיביתי מאד את מדיניות בית הספר מול ילדי החכם--אך-השובב,ובאמת ראיתי ורואה בהם עזר לחינוך שלי בבית.כמובן לא בעיניים עיוורות .
מן הצד השני ,מתוך נתון שזוהי גישתי,[גיבוי פירגון וראייתם כבני ברית בחינוך] הם קיבלו יפה מאד את ההסברה שלי על הקושי המיוחד של הבן שלי עם החלפת בתחילת כתה ג [פעם סיפרתי פה שזה היה לו קשה מלכולם ,הגיב בהתנהגויות חריפות ] והתארגנו לתת לו אז שעות פרטניות עם מורי "אופק חדש" כולל תופי מוסיקה שיוציא עליהם "עצבים".
וכמו כן ,כשכמעט לכל אורך חמש השנים הראשונות הייתי "סרבנית ריטלין" וחיפשתי כל דרך אחרת על מנת להיטיב ,הם התייחסו בסובלנות מיוחדת,שאינני רואה במערכות החינוכיות שמולן אני עובדת. הדדיות עיקבית בקשר הורים-מורים היא ממש חשובה,לטובת הילדים שלנו,ל ד ע ת י ולניסיוני.

 

[חייכנית2]

רקע= רגע החלפת =החלפת מחנכת

 

[China8]

וואו, איך אנחנו במצב הפוך

קוראת וחושבת שזה מדהים כי אנחנו מתמודדים עם מצב הפוך לגמרי ולא פשוט עבורי.
הקטנה מסיימת יום ארוךךךך בגן, לעיתים גם מ-9 בבוקר עד 17:30 והדבר היחיד שמעניין אותה זה למי ללכת או את את מי להזמין. היא חיה מריגוש לריגוש וללכת הביתה, לא משנה כמה ריגושים היו קודם לכן, זה ממש כמו עונש בשבילה שכרוך בבכי ובדרמה.
אותי זה מלחיץ, כי אני הייתי (ועדיין) כמו יונתן, רק רוצה שקט ושלווה וסביבה שקטה.
אני מסכימה עם חייכנית שכדאי לנסות לשלב, כי קיצוניות לשום כיוון אינה מיטיבה. להסכים לאחה״צ שקטים ומדי פעם להזמין חבר אליכם. כמו כן, יכול להיות שלאחר שיגדל קצת זה ישתנה ויתאזן.

 

[טליה מספרד 1]

גיבוי ופירגון

ביהס שיונתן לומד בו איננו ברירת מחדל שנגזרת מאיזור מגורים
עצם זה שנרשמנו אליו והתחייבנו כלכלית יש בזה לאמר על אמון בדרכם וכפועל יוצא גיבוי ופירגון וראייתם כבני ברית בחינוכו ועיצובו

אבל יש פה גם הכרות עם הילד
אני יודעת עד איפה ניתן למשוך בחבל איתו ומתי לעצור
המורה שמכירה אותו שניה וחצי לא
אני מסיקה מהשירשור הזה שיצאתי להגנתו כי ראיתי עד כמה הוא לא מעוניין במפגש הזה וכמה הוא *צריך* את השקט של הבית והיא כנראה ראתה בזה משהו לא שיגרתי שאולי הייתי צריכה לשדל ולהסביר לו יותר כדי שיתרצה וילך.

וכן זו לא תגובה שגרתית אבל אני לא אהיה זו שתשים אצבע מאשימה כלפי עברו, זה המצב, ואם זה עלינו להתמודד ועלי להחליט אם לקחת אותו בכוח או לנסות לשכנע או כפי שאעשה בפעמים הבאות להציע ולכבד את החלטתו.
בהתחשב בעובדה שמתוך חמישה ימי חול, שני אחצ שלו מלאים בחוגים (שהם בחירה שלו מתוך הארבעה משנים קודמות ושניהם דורשים ריכוז ולימוד של ממש)ובשלושת האחרים הוא צריך להספיק להכין שיעורים ומערכת לפני שהוא יכול לשחק בחדר/פלייסטישן/להתפרקד מול הטלויזיה, זו נראית לי התגובה הכי בוגרת שלו ואני בספק אם לעובדת אימוצו יש קשר לעניין (בגן הוא שמח והתרגש מכל פעילות עם חבריו אחהצ)

אני חייבת לציין שמן הסתם אני יותר מתחברת לתגובות שמצדדות בלתת לו את הבחירה, אבל אין בתגובה המפורטת הזו כ"יציאה כנגד" אלא תשובות לעצמי, שחור על גבי מסך מרגיש מוחשי יותר ממחשבות מתרוצצות

 

[חייכנית2]

טליה יקרה,

אני מאד אוהבת את הכתיבה שלך. זו כתיבה שאני מתגעגעת אליה,מעבר למה כדאי מה טוב מה מומלץ מה בכלל.
כי את מספרת על יונתן שלך ואת היום-יום שלכם.כך ראיתי כל השנים את מהותו של פורום אימוץ. הלואי שירבו כמותך.,מי שישרטט באופן חי את מה שקורה במשפחה ועם הילד.
לגבי מה שלא קיבלת מהיעוץ שלי- זה כל כך בסדר בעיני שאת עם מה שאת מבינה שנכון לכם.

 

[זואילי]

אני איתך...

וכילדה לא מאומצת שמעדיפה מאז ומתמיד בית ושקט והוריי פירגנו לי את זה
יכולה לספר לך שיש לי המוןןןןן חברות. והמוןןןןן מפגשים חברתיים
והכל בסדר....
מסכימה איתך שצריך לזרום איתו. הוא ואת יודעים מה הכי נכון לו.
תמיד אפשר להציע.
עד היום הוריי חוזרים על המנטרה- ירצה ירצה לא ירצה לא ירצה...

 

[יסמין@]

בדיוק!

לכל ילדה וילד יש צרכים שונים. לא צריך להכניס את כולם למיטת סדום ולנסות להאריך את הקצרים ולקצר את הארוכים. כל אדם=אינדיבידואל.

 

[אבי351]

אצלי בני גם בכיתה א אבל מסיים בצהריים והולך

ישר לאחותי לצהרון שלה וכשאני בא לקחת אותו אחהצ אז הוא כבר לאחר הכנת השעורים ואז פעמיים בשבוע יש לו חוג ושאר הימים רק תני לו חברים ועוד חברים ולשחק בגינות הרבות שליד ביתינו.אצל יונתן זה שונה ואני הייתי נותן לו את הזמן שלו להתרגל למסגרת החדשה שהיא לא פשוטה ונקראת ביהס.לא לשכוח שלילדינו יותר קשה עם החלפת מסגרת.אני בטוח שבמשך הזמן הוא ישתחרר ויבקש לצאת לפגוש חברים.הייתי מציע לך לשאול אותו אם פעם בשבוע הוא רוצה ללכת לחוג בתחום שממש אוהב ואז שם לבטח יפגוש חלק מחבריו

 

[year of the cat]

משהו לא מסתדר

מצד אחד את אומרת שהוא נהנה בבית הספר ופורח
מצד שני שהוא מתמודד שם עם המולה השנואה עליו
בעיניי משהו לא בסדר

יכול להיות שהמסגרת הזאת לא מתאימה לו וחבל שימשיך לסבול

ילד שנהנה בבית הספר ונהנה עם הילדים, ישמח לפגוש אותם שוב לפחות פעם אחת בשבוע אחרי הצהריים
כך לדעתי

 

[טליה מספרד 1]

הוא נהנה. בזה אין לי ספק

הוא מתרגש בכל לילה לקראת הבוקר הבא ובבוקר מחכה שכבר המחוגים יגיעו למספרים שמורים לו לצאת
בסביבתנו כל בתי הספר הומים ילדים והכיתות עמוסות על מעבר למקסימום
דווקא בביהס הזה ישנן רק 12 כיתות בכל ביהס ומשתדלים לחלק את הכיתה לשתי קבוצות כשכל קבוצה לומדת מקצוע אחר, לצערי זה מתאפשר רק במספר מצומצם של מקצועות.
אני מתנחמת בעובדה שגם במעבר לגן העירוני הוא היה בדיוק כך וההתאקלמות שלו להמולה התקיימה בסביבות חנוכה. אז אולי גם כאן זה עוד ישתנה (ולשם הוא ממש לא אהב ללכת)

 

[KallaGLP]

האמת - אין לי מושג מה לענות.

מאז ומעולם עבור כל הילדים שלי פעילות נוספת אחרי גן או בית ספר, ולא משנה עד איזו שעה נשארו שם במהלך יום הלימודים, זו חגיגה. כלומר, לא מוכר לי השילוב בין פריחה חברתית לבין חוסר רצון כל כך קיצוני לפגוש בחברים האלה גם מחוץ למסגרת הלימודים, כדי לבלות וליהנות ביחד. אם כבר, המצב הפוך - הם תמיד שואפים למפגש עם חברים אחה"צ ואם משהו לא מסתדר, זה מעציב אותם. לכן אני לא יודעת איך להתייחס למצב שאת מתארת ולא יודעת מה להמליץ.

 

[יסמין@]

ולדעתי

אני רוצה להתייחס ל-2 נקודות שחשובות לדעתי: מה לעשות כלפי בנך ומה לעשות בלפי המורה.

א. כלפי בנך
אני מסכימה איתך מאוד!!! לבנך יש כל יום מספיק שעות שהוא צריך להסתגל למסגרת חיצונית לו, שהוא לא יכול לעשות בדיוק מה שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה. השעות שאחרי בית הספר הן השעות שבהן הוא חופשי ממסגרת חיצונית (כפייתית במידה לא מעטה). אלו השעות שלו לעשות מה שבראש שלו, מה שמתחשק לו, איך שמתחשק לו. לדעתי, צריך לזרום איתו ולתת לו לעשות ככל העולה על רוחו בשעות החופשיות שלו. גם אני לא רציתי ללכת לבית הספר אחרי שעות הלימודים - לא מספיק כל כך הרבה שעות כל יום שצריך ללכת לשם שוב ולפגוש שוב את אותם הילדים/ות? אני גם לא הייתי מציעה להזמין חבר או ללכת לחוג או כל פעילות. אלו השעות שלו והוא יחליט מה הוא רוצה לעשות. כדאי להשאיר את החיים החברתיים ואת שעות הפנאי שלו לבחירתו, לפי צרכיו, לפי רצונו.

ב. כלפי המורה
המורה מייצגת את המערכת החינוכית, את הדרישות הכלליות שלה, והיא לא יכולה להתבונן בבן שלך כפרט, כאינדיבידואל. יש לה ההנחיות שלה. לדעתי, לא חייבים לשתף אותה בכל דבר... מה גם שזה לא תמיד מעניין אותה ולא תמיד היא תרצה או תוכל להתחשב. בעצם, מה שמתרחש מחוץ לכיתה ומחוץ לשעות הלימודים הוא לא בדיוק העסק שלה... את לא אמורה להתנצל מיוזמתך. כלומר לא חייבת להעלות את הנושא מיוזמתך. אם היא שואלת על הפעילות שלו אחרי שעות הלימודים, את יכולה לומר שהוא היה מאוד עייף (מה שנכון), או שרצה להכין שיעורי בית, או שדודה אהובה באה לבקר או כל תירוץ אחר. אל תגידי לה כמובן שזה לא העסק שלה, ואת גם לא צריכה להגן עליו בחירוף נפש

פשוט לומר חלק מהאמת (שהוא עייף וכו') ולא כל האמת (שהוא לא רוצה להשתתף בפעילויות אחה"צ בביה"ס)..

 

[נגה לביא]

קשה ליעץ

יום הלימודים הנורמלי בבלגיה הוא עד 15:3. בכיתתה של זיו יש 17 תלמידים, והמכסימום שמותר הוא 25, מה שמסביר מדוע שיכתה של זיו מפוצלת לשתי כיתות של 17 כל אחת. בנוסף לכך, שזיו מאוד אוהבת חברים לאחר ביה"ס (אבל לא פעילות אחר-לימודית בביה"ס או מחוץ לביה"ס). בעוד יש ילדים רבים ההולכים לחוגים שונים, או סתם נרשמים לפעילות אחר-לימודית בביה"ס, זיו מתקשה ללכת לחוג ציור שמתחיל כמעט מייד אחרי ביה"ס. הבעיה העיקרית שלה נעוצה בכך שלא נשאר לה זמן למשחקים עם בנות השכנים. העובדה שלהן יש חוגים משלהן בזמנים אחרים שמונעת מהן לשחק איתה רק מחזקת את רצונה לא להעמיס על הזמנים בהם אין להן זמן לשחק יחד. ביום חמישי, כשחברה הטוב מביה"ס מגיע אלינו מייד אחרי שעות הלימודים עם אחותו, כדי שנקח אותם לחוגי ספורט שלהם לידינו, חוג שאחת מבנות השכנים גם משתתפת בו, זיו מאושרת לאורחים, מאושרת ללוות אותם לחוג, מאושרת שחבריה ממקומות שונים מכירים, אך מסרבת לשקול אפילו ללכת לאותו חוג גם. את תרגילי ההתעמלות שהם לומדים ואת הטרמפולינה היא לומדת מהם בזמנה הפנוי, מתרגלת בפרטיות ומדגימה אחר כך כיצד היא טובה לא פחות מהם אם לא יותר, מה שגורם לנו עצב על הביזבוז, אך יותר מכך. אנחנו מתעקשים איתה על פעילות אחת בלבד, שאנו יודעים שמתאימה לה והיא יוצאת נשכרת ממנה, אבל לא על שום דבר אחר (אני בעיקר, אוריאל מתקשה לכפות עליה משהו).

זו מערכת איזונים שמתאימה אחרת לכל ילד, ורק אתם יכולים למצוא את האיזון המתאים ליונתן בהקשר לבית ספרו. מכיוון שהאיזון של יונתן די ברור לך, נראה שאת פשוט צריכה למצוא דרך להעביר זאת למערכת, ובזה, כפי שכבר כתבתי בכותרת, קשה לי ליעץ מפאת השוני העצום בין המערכות והגישות.

 

[tuttifrutti]

נראה שאת עושה מה שנכון לבנך

וממש לא צריכה להתנצל בפני המורה על כך.
אולי צריך לבקש שיחה איתה על יונתן, ואז להסביר לה שלכל ילד אופי אחר.
לכל ילד צרכים מישלו, ואין משהו נכון או לא נכון.
ילד שצריך את השקט שלו אחרי יום לימודים ארוך הוא ממש לא חריג.

מאוד מקובל בתרבויות מסויימות שכולם צריכים להיות מאוד חברותיים ולרצות להיות בחברת אחרים כל הזמן.
אבל זה בא הרבה פעמים מהצורך לא להיות לבד עם עצמך.
וזה לא שיונתן לא חברותי וצריך "להתאמן" בלהיות בחברותה.
צריך לדעת להיות לבד ולהעסיק את עצמך גם, ואת זה יונתן יודע. כל הכבוד לו!

 

[משתפרת]

לא הייתי מתלבטת בכלל

יונתן משדר בקול רם וברור מה מתאים לו. שעות אחה"צ הן השעות שלו ובהן לא צריך לעשות דברים שהוא לא רוצה. לא הייתי שולחת אותו לחוק שהוא מסרב לו ובאותה מידה הייתי נמנעת מפעילות כיתתית אם הוא מתנגד לה. אם המורה שואלת- לא הייתי מתנצלת, הייתי עונה שהילד הספציפי שלך מתעייף מהשעות המרובות במערכת ולא מתאים לו לבוא לשעות נוספות של פעילות.
במקביל הייתי ממשיכה להציע לו בכל פעם שיש פעילות כזו להשתתף, ונוהגת בכל פעם לפי רצונו.
את כותבת שיונתן מקובל ומעורה בכיתה. אין ספק שאם היה כיף בפעילות הוא ישמע על כך, וזה יכול להשפיע עליו בהמשך.
בנוסף, ככל שהשנה מתמשכת יונתן יסתגל יותר ויותר למערכת ולדרישותיה. יתכן שבהמשך יהיה לו קל יותר להמשיך בפעילות המשותפת גם אחה"צ, ואולי לא. בינתיים עבור השקט הנפשי שלו (שמאפשר לו לתפקד בשעות הלימודים) הוא צריך את אחה"צ לעצמו.

 

[בוחרת13]

בלי שקראתי מה כתבו לך....

רק החלה השנה. הדברים האלה דינמיים .
הגוף והנפש מתרגלים לעומס.
מתעוררים רצונות חדשים וכו.

אני בעד מידה בהכל. לעיתים כן צריך "להכריח" כי יש לכך חשיבות חברתית. אם הוא מפסיד פעילות משותפת באופן קבוע אז לעיתים זה מוציא תלמידים מ"העניניים".
להכריח יכול להיות כחלק ממו"מ. לקחת חלק בחלק מהפעילויות ואחרות לא.

אבל אם העינויי הוא נוראי עבורו, שווה לבדוק למה?

 

[fatfat]

אני חושבת שיש להפריד בין פעילויות כלל

כיתתיות בהן המורה לוקחת חלק לבין פעילויות אישיות דוגמת חוג או מפגש עם חברים. כמובן שלפעילויות האישיות הייתי נותנת ליונתן להחליט האם בוחר ללכת או מעדיף דברים אחרים.

לגבי הפעילויות הכלל כיתתיות לא הייתי מוותרת לו מהטעמים הבאים:
1) אני נגד כל דבר שהופך את הילד לחריג/שונה. ילד בגילו עוד לא מסוגל לעשות שיקולים של רווח והפסד לטווח ארוך. למשל ילד שנעדר מהפעילויות ולא נפגש עם ילדים - ברוב הפעמים מפסיקים להזמין אותו ואז קשה לו לשנות את הדפוס בהמשך כשכן מעוניין להשתתף.

2) משרד החינוך מחייב את המחנכות בכיתות היסוד לעשות שלוש פעילויות בשנה להורים ולילדים, פעילויות שתתקיימנה אחר הצהריים. אחת מהפעילויות צריכה להיות ערב גיבוש כשהכוונה היא לא רק לגבש את הילדים אלא שגם ההורים יכירו זה את זה. ההנחה שעומדת מאחורי זה היא שסביר שרוב הילדים ישהו באותה כיתה עד סוף כיתה ו' ולכן חשוב שההורים יכירו את ההורים של החברים שלהם. ברגע שהפעילויות הללו הן חובה אז ברור שיונתן צריך לקחת בהן חלק למרות הקושי האישי שלו. בכך את משדרת לו שיש כללים שצריך לציית להם ושיש מצבים שאנחנו ריכים לקחת בהם חלק גם אם זה לא נוח/מתאים/כייף לנו. וכיוון שמדובר בשלוש פעילויות בשנה אני חושבת שבהחלט ניתן לדרוש מיונתן להשתתף בהן ולא להציג לו זאת כבחירה אם רוצה.

3) כפעילה בהנהגת ההורים הכיתית והבית ספרית בכתות של שתי בנותי אני יודעת כמה אנחנו טורחים ועומלים להכנת כל ערב כזה, כשהפעילויות לא פעם נבנות על פי מספר הילדים וחלוקתו לקבוצות. ברגע שילד לא מגיע הרבה פעמים זה מקלקל לקבוצה שלמה. שלא לדבר על שכשמישהו כל כך טורח למעני אני מאמינה שצריך לכבד אותו ולפחות להגיע ולקחת חלק בפעילות עליה כה טרח.

4) הצורך לתת גיבוי למערכת. בהקשר לכך אני מסכימה מאוד עם חייכנית שלטובת הילד מאוד חשוב לגבות את המערכת לפני הילד.זה יעזור לו להתאקלם ולהסתגל למסגרת. באותם מקרים שאני לא מסכימה עם המערכת בפני הבנות אני מגבה את החלטתה/קביעתה/מדיניותה ואחר כך הולכת לפגישה פנים אל פנים ומסבירה את עמדתי ולמה הדרך בה בחרו אינה לרוחי או אינה מתאימה לבנותי. בדרך זו אני מאמינה שאני מליחה לגייס אותם הרבה יותר להקשיב לי ולרות לפעול למען בנותי ורווחתן.

ולמען הגילו הנאות: אצלינו בבית המצב הפוך עד שהייתי צריכה להגביל את הימים בהם הן יכולות להיפגש עם חברות. הגדולה שובצה בבית הספר לתוכנית מצויינות באומנות כך שפעמיים בשבוע היא נשארת אחרי הלימודים, פעם למקהלה ופעם לציור. חוץ מזה היא רקדנית מוכשרת שמשתתפת בלהקה צעירה ולשם כך עליה לרקוד שלוש פעמים בשבוע: פעם ג'ז, פעם היפ הופ ופעם באלט קלאסי. אני רציתי שתוותר על אחד מהם והיא לא מסכימה. וחוץ מזה הכיתה הולכת פעמיים בשבוע לפעילות בתנועת הנוער וגם בזה היא רוצה להיות חלק. וכמובן להיפגש עם חברות. אז הצבתי לה כלל שהיא יכולה פעם בשבוע להזמין אליה ופעם בשבוע להתארח. ושלתנועה היא הולכת רק בימי ששי ולא באמצע השבוע. כמובן שזה למגינת לבה וכל פעם היא מנסה לשנות את הכלל, רק הפעם... בבקשה... אבל אני עומדת על המשמר.
וגם הקטנה עוד בדלת מודיעה לי היום קבעתי עם... שהי באה אלי... שאני הולכת אליה ואני צריכה לחזור על המנטרה שהיא לא יכולה לקבוע שום דבר מבלי שאנחנו האמהות מסכמות ביננו.

 

[טליה מספרד 1]

קודם כל תודה על התגובות

אני רואה שאני לא מצליחה לענות כמו שאני רוצה אז תגובה כללית אחת

כמו שכתבתי, אני מאוד מאוד מתחברת לתגובות שמצדדות בלא להכריח (עם או בלי מרכאות) לשום פעילות אחהצ וכנראה ששם הלב שלי נמצא, בלקבל ולהבין את הקושי של האפרוחון שלי גם אם מדובר בפעילות כיפית

המורה לא חידדה לא בחוזר ששלחה להורים ולא לילדים שמדובר בפעילות חובה, אלא שיתקיים ערב גיבוש, הזכרתי לה גם בשיחתנו הטלפונית שהיה מקום לכך בייחוד שמדובר בהורים וילדים שזו להם שנה ראשונה במערכת

ההתנצלות שלי הגיעה 1. בגלל שהמורה שאלה את אחותי (היא לימדה את ביתה שנתיים) מדוע יונתן לא הגיע. וגם אז זה נעשה בשיחה טלפונית שלא בנוכחותו. 2. מאותו מקום שמכבד את העובדה שמישהו השקיע מחשבה וזמן ושמגיעה לו התנצלות על אי השתתפותנו ושזה לא נעשה כי לא בא לנו לבוא

השירשור הזה הבהיר לי שיש ילדים שאוהבים לבלות עם חברים גם אחהצ ויש אחרים, כמו הבן שלי, שצריכים זמן פנוי לדברים אחרים (הוא ידע כנראה לעשות את החישוב שאם ילך לא יוכל להנות מהשהות הרגועה בבית, בדיוק כמו שהבת של נגה לא הולכת לחוגים מסויימים כדי להפגש עם חברים וזה נראה לי מאוד בוגר)

ושוב המון תודה
עשיתם לי סדר בראש ובעיקר בבטן

 

[valeta]

רוצה לספר לך על הבן שלי:

בכיתה א' הוא נכנס לבי"ס בעל אופי קהילתי, בי"ס מקסים, אינטימי, עם הרבה רוך וסבלנות. יחד איתו עלו לכיתה א' עוד כמה ילדים מהגן שמוכרים לו היטב. הכל היה נהדר - ההסתגלות, ההליכה לביה"ס (תמיד בשמחה), התפקוד. "רק" נושא אחד הטריד אותי: הוא סירב בתוקף למפגשים אחה"צ. מהמורה למדתי שהוא בהחלט פעיל חברתית בביה"ס, משחק, מדבר. הוא לא הקרין מצוקה משום סוג, אבל להצעות שלי להפגש הוא היה מגיב בסירוב מוחלט.
דיברתי על כך כמה פעמים עם המחנכת שלנו (אישה רגישה ואינטיליגנטית מאוד). הגישה שלה הייתה שבשלב הזה צריך להרפות. יכול להיות שהמעבר לכיתה א', השינוי, נתן את אותותיו בדיוק בנקודה הזו. אני באמת חושבת שהחוויה הזו של המצאות בביה"ס הייתה עבורו מאוד מספקת ואולי גם מציפה, גם חברתית, והוא באמת רצה לנוח מכל זה. החלטתי להניח לו ולעקוב. כעבור כחצי שנה מהתחלת כיתה א' חל שינוי. רק אז הצעתי מחדש והפעם הוא כבר רצה. בחצי השנה שחלפה ירדתי מהנושא לגמרי. נפגשנו מעט עם ילדים מהכיתה/מביה"ס והיו גם שבועות שבכלל לא. בזמן הזה טיילנו, עשינו סידורים, הלכנו לחוגים, ובעיקר עבדתי על עצמי להרגע ולהרפות באמת (כי בהתחלה הנושא גרם לי למתח עצום והוא קלט את זה. היו לי חששות שהוא יפגע חברתית).
השנה בכיתה ב' הוא ילד אחר לגמרי. מאוד מזמין ומעוניין, פתוח, רץ לכל פעילות אחה"צ.
אני באמת חושבת שבנקודת הזמן בה אתם נמצאים זה סביר מאוד שהוא באמת חוזר רווי. אני גם יכולה לומר לך שבעיני יש היום איזו אווירת לחץ עודף על ילדים (בכל התחומים) ואנחנו שוכחים שבגיל 6/7 הצורך החברתי הוא לא כזה שהם מוכרחים להפגש כל יום עם חברים (בסביבות כיתה ד' יש שינוי רגשי ותודעתי ועליית מדרגה באופן שבו מתבטאים היחסים החברתיים. אז ילדים רבים, גם כאלה שלא רצו קודם, חשים צורך בחבר אינטימי ובהגדרה עצמית של "מי חבר שלי ומי לא"). בטח שנחמד להם להפגש ולשחק, אבל זה לא חיוני. הם היו מספיק שעות יחד במסגרת. ומכיוון שהם בכיתה א' - אין כאן גם עניינים של הדרה חברתית. הבן שלי יכול לשחק בעוצמה ובעניין עם ילדים בביה"ס ואיך שהם נפגשים ליצור משחק משותף, גם אם מעולם לא התראו אחה"צ, ולהיפך. והם עדיין מתחברים על בסיס הזדמנות למשחק משותף יותר מאשר משיקולי בחירה מורכבים (שעוד יגיעו). היו אצלנו עוד ילדים שלא נפגשו (כי הם גרים רחוק), מה שלא שינה בכלל את מעמדם החברתי, כי שוב, בשלב הזה, העניינים האלה עוד לא במרכז ההתנהלות החברתית.
את מתארת ילד אהוב, שמח, שהולך לביה"ס בשמחה, פורח, נהנה - בעיני לשלב הזה זה נפלא. הכי טוב שיכול להיות (הייתי צריכה בעצמי להבין את זה).
ובסה"כ תחילת נובמבר, חודשיים מתחילת שנה"ל (בהתקזז עם החגים עוד פחות).
אני בעד לשיחה ארוכה וסובלנית עם המורה שבה תסבירי את הזיהוי שלך בצורך שלו במנוחה, והאמונה שההרפייה הזו תעזור בהמשך דווקא לרצון שלו כן לבוא ולהיות חלק.
אילו מחויבויות יש אחה"צ? באיזו תדירות? האם ניתן להגיע לאיזה מינון סביר מבחינתכם? אני מבינה שאת מדברת על פעילות כיתתית מגבשת? בעיני זה המון לחץ על ילדים שמסיימים ב15:15 ועוד צריכים להגיע אחה"צ לעוד רעש והמולה.