הנה פתרון יפה! (מתאים לאוניברסיטה)
נשתמש בבנייה ש Renatius Cartesius תיאר: עבור המשולש הנתון אפשר לבנות משולש גדול יותר ע"י העברת מקבילים לצלעות המשולש שיעברו דרך קודקודי המשולש. נקבל שהתיכונים של המשולש המקורי (הקטן) הם חלק מהתיכונים של המשולש הגדול. כלומר, כדי להוכיח שהתיכונים של המשולש הגדול נפגשים בנקודה אחת אז מספיק להוכיח שהתיכונים של המשולש הקטן נפגשים בנקודה אחת. והנה היופי: המשולש הגדול הוא פורפורציוני למשולש המקורי (הקטן). לכן, ניתן היה לבנות בצורה פורפורציוניות משולש "קטן יותר" ככה שהמשולש המקורי יהיה "המשולש הגדול" ביחס אליו. לכן, כדי להוכיח שהתיכונים במשולש המקורי נפגשים בנקודה אחת מספיק להוכיח שהתיכונים במשולש "היותר קטן" נפגשים בנקודה אחת. יתרה מזאת, השטח של המשולש ה"קטן יותר" הוא קטן פי 4 מהשטח של המשולש המקורי. ובנוסף, קל להראות שכל נקודות המפגש של תיכונים במשולש נמצאות בתוך המשולש. ניתן לבנות באינדוקציה סדרה של משולשים שמקיימת את אותו היחס. כלומר אם נשתמש בבנייה שתוארה (להעביר מקבילים לצלעות דרך קודקודי הצלעות) עבור המשולש ה- n-יי נקבל את המשולש ה (n-1)-יי. כמו כן, כל נקודות המפגש של התיכונים (של המשולש המקורי) הן נקודות המפגש של התיכונים במשולש ה n-יי ולכן נמצאים בתוך המשולש ה n-יי. קיבלנו סוג של משפט קנטור, כיוון שהשטח של סדרת המשולשים שואף ל- 0, נובע שקיימת נקודה יחידה שבה נפגשים כל התיכונים.