מפגש חברים

מפגש חברים

טוב, חזרתי מתל אביב.הרבה שעות נסיעה, אבל היה כדאי. הפגישה עם חברי הילדות היתה מרגשת. העלנו זיכרונות וכל אחד סיפר על מצבו ועיסוקיו היום. המדריך שלנו ישעיהו רוזנבלום המכונה 'שיו' סיפר כיצד הוציאנו מבודפשט ב 1946 והיה לנו לאב, למורה ולמנהל. הוא ציטט מהספר: " מאה ילדים שלי" ואמר בצניעות: " אני לא כתבתי ספר, לי היו רק 90." אנחנו יצאנו קבוצת ילדים ונוער מבודפשט לוינה מחופשים לילדים גרמנים שחוזרים הביתה. בוינה כבר עברנו לאזור האמריקאי שם הגנרל קוניג ערך לנו חגיגת כריסמס. אחר כך בלינו במחנות אונר"א כמה חודשים עד שעברנו ברגל לאיטליה. באיטליה שוב כעבור כמה חודשים ירדנו דרומה אל קצה המגף למקום שנקרא : "מטפונטו". במקום הזה על שפת הים היה בית משוגעים ארצי. הקמנו מחנה אוהלים ליד המוסד ושיחקנו אותה עד שהגיעה האנייה "מולדת". האנייה לא יכלה להתקרב לחוף והפלי"ם הביאו סירות גומי, מתחו חבל מהאנייה לחוף ואנחנו משכנו את עצמנו אל האנייה. כעבור 10 ימי שיט גילו אותנו האנגלים, השתלטו עלינו והובילו אותנו לקפריסין. רק בסוף 1947 עלינו ארצה. אחד החברים אמר שהוא אוהב את הפגישות הללו, כי הוא יכול לדבר חופשי, חופשי, חצי כבר לא שומעים והאחרים שוכחים מיד.
 
מאוד מרגש לשמוע על הפגישה

מחר אני אמור להיות בפגישת הרמת כוסית לקראת החג במועדון ארגון יוצאי זגלמביה. אזור מוצאם של הורי ז"ל. אני משתדל כדור שני להמשיך מסורת זאת. בסיפורך מזכיר לי גם את נדידת הורי לאחר השואה. הם הגיעו לארץ מאיטליה באניה "שבתאי לודז'נסקי" ולאחר 3 ימים גורשו לקפריסין. בקפריסין הם התחתנו שהו כשנה וחצי ושם נולדתי. בחול המועד פסח תש"ח עלו לארץ בעליה מיוחדת לתינוקות (בגללי). עד היום אני מנסה לברר באיזה אניה עלו. בתאריך 27.04.48
 
אגב,

קראתי ספר - מעניין למדי - של רופא, יקה, שהתנדב לעבוד כרופא במחנות בקפריסין והוא מספר על ההווי שם. הספר הוא בצורת מכתבים למשפחתו. הוא שרת שם שנה או שנתיים.
 

deebeebee

New member
בעניין ה-"חצי כבר לא שומעים"---

בכנס של ותיקי ההגנה אומר ותיק אחד לחברו, "אני לא זוכר שהיו לנו כל-כך הרבה פיליפינים בהגנה..."
 
אגב, אגב,

השנה מציינים את יום השואה בסימן השמדתם של למעלה ממליון וחצי ילדים. בהחלט ראוי להזכיר את דמותה המופלאה, של ד"ר לנה קיכלר-זילברמן ומאה הילדים שהצילה מן התופת. והיא, כן כתבה על כך ספר, אשר עובד גם לסרט.
 
למעלה