רשמים אישיים מתוך LotR
אמול במפגש זכיתי להכיר את המשחק "Lord of the Rings". אין ספק שנהנתי מאוד, פחדתי ברגעים קשים, הזדכחתי, אכלתי חרא והקרבתי את עצמי למען השלמת המשימה. רק שתדעו - Fatty הוא אחלה גבר! בקיצור נמרץ (שהרי כולכם הייתם שם בזמן הקראת החוקים): מדובר במשחק קבוצתי כנגד החוקים. כל שחקן מגלם תפקיד של הוביט כאשר לכל אחד מהם יכולת מיוחדת וספציפית. ההוביטים נעים על גבי לוח המשחק, מנסים להגיע לסופו ונמנעים מלהתקדם אל ה Dark Side תוך כדי מסעם ("חרא"). המשחק מקבל אצלי ציון סופי של "משחק נחמד אבל לא 'מאוד'." קודם כל נושא ההתקדמות כנגד חוקי המשחק נראה לי פטתי במקצת. אני מאמין ששחקנים רצסיבים במיוחד, ממש כמו בחבורה אמיתית, נגררים אחרי תכנוני האסטרטגיה של הגדולים ממנו. מה שגורם לו להיות פעיל באופן מינימלי במשחק. אני מאמין ומקווה שתוספת הSauron משנה את כל תפיסת ה'משחק כנגד החוקים'. דבר נוסף שממתן את ביקורתי הוא שלמעשה, בתוך כל המולת "שר הטבעות" הזאת, כמעט ולא היה דבר שקושר את המשחק לעלילה. ראינו ציורים יפים על הלוח, הקלפים וגם הרגשנו 'שקועים עמוק', אבל בזה נגמרה כל תחושת הבסיס לסדרת הספרים. איך בדיוק קלף שכתוב עליו גימלי אמור לחבר את המשחק לעלילה? לא ממש ברור לי. באותה מידה היה אפשר להניח שמדובר בגרסאת משחק למרקו או למלחמת הכוכבים. מצד שני המשחק הצליח להוציא מאיתנו דיאלוגים שלקוחים ממש מתוך חבורת הוביטים אידיאלית, או לחלופין, מתוך מסע כומתה בצנחנים; פאטי: "פרודו, אל תגלגל את הקוביה!! אתה עלול להשחית את עצמך ולהגיע לידיו של סאורון הרשע!" פרודו: "לא נורא, אני אולי אמות אבל אתם תוכלו להמשיך את המסע בלעדיי ולהשמיד את הטבעת. שמור על הטבעת פאטי! רק אתה יכול לעשות זאת!!" וכמו שבן (ששיחק את פאטי) הגדיר זאת: "המשחק אכן נותן תחושה שאנחנו נמצאים עמוק בחרא."
