מפהלשםמשםלכאןבחזרה
"אבל אולי באמת צריכים לנסוע מכאן, אולי כמו תמיד אני חושב בקטן כאן ועכשיו לא עזרו לי אף פעם. אולי באמת אני סתם עצלן.." ואולי אני הוזה את הקיום הזה בכל מיני צורות, קוביה הונגרית שעוברת מיד ליד, רוחות צפון מערביות קרותקרות, ובפנים- מה קורה לך בפנים? אולי כולם יודעים מה טוב בשביל כולם, ורק אני לא יודעת מה טוב בשביל אפאחד, אולי הסערה הזאת תביא אחריה שקט, אבל מה אם אחריה נטבע? אני מסלסלת טבעות עשן מפה לשם, משם לכאן, בחזרה. ספות דהויות, שולחן קפה נמוך, מנצ'יס בשלל גווניו ה-חמוצים,מרים,מתוקים,ו-אחרימתוקחייבמלוח, ובטח שאחרי מלוח חייב מתוק, חפיסת קלפים, אנשים שפעם היו ילדים, שגידלו שיער של לפני צבא, אנשים שהם בעצם עדיין ילדים, מגדלים שיער של אחרי צבא. סטרט-אפים, ערסלים ומסטיקים, שנינויות, עקיצות, צחקוקים. עיניים שהופכות קטנות קטנות, חיבוק שמתרחב ואוסף לתוכו עוד ועוד עד שכמעט כל ההוויה נספגת בו. תזרקי את המצעים המשומשים לכביסה, ותמצאי משהו חדש ללבוש. תפזרי את השיער לפני השינה, וכשאת כבר קמה, אולי תאמרי משהו שמתחשק לנו לשמוע. תסעי- מפה לשם, משם לכאן, בחזרה. ואולי מחר נתעורר פתאום, ונבין שעכשיו, רק עכשיו, הכל מתחיל באמת. [קר בחוץ, באמת שקר, כבר סיפרתי לך? הלילות של הנגב, אוח הלילות של הנגב. עד שאת לא תקפאי בתוכם, את לא תדעי על מה אני מדברת. עד שלא תרגישי את העצמות שלך רועדות, ותנשפי אוויר חם לתוך כפות הידיים, ותלבשי עוד סוודר, וצעיף, ומעיל, ותרגישי שאת יודעת על מה את מדברת. וכשתתעוררי, השמש תחמם אותך, ואחר כך גם תשרוף, וכשתרצי לכתוב על זה את תקיאי במקום, וכשתקיאי תרגישי רע.] אני נוסעת. החלטתי, אני נוסעת. (תהומות, הרים, איים. שדות, פסגות, בקתות עץ. הזיות, פרות, לאמות.) אני נשארת.
"אבל אולי באמת צריכים לנסוע מכאן, אולי כמו תמיד אני חושב בקטן כאן ועכשיו לא עזרו לי אף פעם. אולי באמת אני סתם עצלן.." ואולי אני הוזה את הקיום הזה בכל מיני צורות, קוביה הונגרית שעוברת מיד ליד, רוחות צפון מערביות קרותקרות, ובפנים- מה קורה לך בפנים? אולי כולם יודעים מה טוב בשביל כולם, ורק אני לא יודעת מה טוב בשביל אפאחד, אולי הסערה הזאת תביא אחריה שקט, אבל מה אם אחריה נטבע? אני מסלסלת טבעות עשן מפה לשם, משם לכאן, בחזרה. ספות דהויות, שולחן קפה נמוך, מנצ'יס בשלל גווניו ה-חמוצים,מרים,מתוקים,ו-אחרימתוקחייבמלוח, ובטח שאחרי מלוח חייב מתוק, חפיסת קלפים, אנשים שפעם היו ילדים, שגידלו שיער של לפני צבא, אנשים שהם בעצם עדיין ילדים, מגדלים שיער של אחרי צבא. סטרט-אפים, ערסלים ומסטיקים, שנינויות, עקיצות, צחקוקים. עיניים שהופכות קטנות קטנות, חיבוק שמתרחב ואוסף לתוכו עוד ועוד עד שכמעט כל ההוויה נספגת בו. תזרקי את המצעים המשומשים לכביסה, ותמצאי משהו חדש ללבוש. תפזרי את השיער לפני השינה, וכשאת כבר קמה, אולי תאמרי משהו שמתחשק לנו לשמוע. תסעי- מפה לשם, משם לכאן, בחזרה. ואולי מחר נתעורר פתאום, ונבין שעכשיו, רק עכשיו, הכל מתחיל באמת. [קר בחוץ, באמת שקר, כבר סיפרתי לך? הלילות של הנגב, אוח הלילות של הנגב. עד שאת לא תקפאי בתוכם, את לא תדעי על מה אני מדברת. עד שלא תרגישי את העצמות שלך רועדות, ותנשפי אוויר חם לתוך כפות הידיים, ותלבשי עוד סוודר, וצעיף, ומעיל, ותרגישי שאת יודעת על מה את מדברת. וכשתתעוררי, השמש תחמם אותך, ואחר כך גם תשרוף, וכשתרצי לכתוב על זה את תקיאי במקום, וכשתקיאי תרגישי רע.] אני נוסעת. החלטתי, אני נוסעת. (תהומות, הרים, איים. שדות, פסגות, בקתות עץ. הזיות, פרות, לאמות.) אני נשארת.
