מפורום נוסטלגיה- הודעתה של מגי

[הבית של פיסטוק]

נפש אמן

הודעה מדהימה בצ3 חלקים שנכתבה בפורום אמנות- המסבירה את נפש האמן... אקסטזת חושים באמנות...

 

[Y A E LY]

וואו זו הודעה שלי...

אנשים אני גולשת כאן ומחפשת דברים מעניינים ופתאום אני רואה קישור להודעה שלי. צחוקים....

 

[חונה לרגע]

מפורום נוסטלגיה- הודעתה של מגי

מתיי מתחילים החיים? ו magy ו√ אורזי המזוודות - 1 ====================== ניקיון --------- הפעם האחרונה שניקיתי בקצב כזה, היה לפני שש שנים, לא זוכרת את עצמי מנקה בטירוף כזה הרבה זמן. וזה קרה שוב לפני כארבע שנים.. למה ניקיתי לפני שש שנים? אה.. כי הוא סוף סוף ארז את המזוודות. שנים ביקשתי , הייתי מוכנה אפילו, לארוז את שלי, העיקר, לעשות הפרדת כוחות. אז הוא ארז, כשעיניו יורות גיצים של אש וזעם. הגיע פתאום מהעבודה, הוציא מהארון שלוש מזוודות והכניס בפראות פנימה בגדים, לבנים, מעילים, כל מה שהיה בחלק שלו בארון. למזוודה השלישית דחף שמיכה חורפית. מעניין, גם כשחלום מתגשם, נכנסים להלם קטן. וההלם הזה בַּאַני. ישבתי בסלון והבטתי בו איך הוא מקפל את חייו בתוך שלוש מזוודות. לא רצה כלום, רק את חפציו האישיים. ניסיתי לתת לו כלי אוכל, כלי בישול, מצעים, רהיטים, אפילו התחננתי שייקח לו שמיכה חדשה וחמה. "לא רוצה שום דבר שיזכיר לי את הבית הזה", אמר. והלך. לא ידעתי אם לנשום לרווחה או לבכות. חדר השינה השתנה פתאום, אחרי כמעט שלושים שנה, התפנו לי כמה מדפים בארון הבגדים. השידה שעל יד המיטה, בצד שלו, יצאה ממקומה. היא הותירה חלל .. כן, רק את השידה לקח . התנפלתי על השואב, המטאטא, הסמרטוטים, והתחלתי לנקות את המקומות שהתפנו. אני וניקיון לא חברים. ונא לא לשכוח את המשפט הזה......... אבל נוצרה הזדמנות חגיגית למחיקת עקבות. וניקיתי וניקיתי וניקיתי, החלפתי מצעים.. (לא ישנתי במיטה כחצי שנה) ובאמצע חגיגית הנקיון הזו, שמשום מה , אהבתי .. דפיקה חזקה על הדלת. ושירי, בבכי היסטרי פורצת פנימה . היא זקוקה דחוף לעזרתי. היא תמיד צריכה אותי דחוף כשהיא בצרות. שירי גרה ממול, דלת מול דלת. צעירונת, יתומה מאם, בעיות בבית עם האב. אימצה אותי, קראה לי "אמא" . ברב חכמתה, לקחה אוטו מחברה (מבלי שיהיה לה רשיון, כמובן), נהגה בפראות ונכנסה בחמש מכוניות בחניון הבית שלנו. עכשיו, לכי תרגיעי את הילדה. כשאת בעצמך, נסערת מאד. אמרתי לה "שירי, הוא סוף סוף הסתלק".. אבל היא לא שמעה אותי. אם לא הנסיבות שלה, היא הייתה קופצת עד התקרה משמחה. ראתה אותי שנים בכל הבאסה..... שירי פחדה מאביה, מהחברה, מהורי החברה, מהשכנים (היו גם עדים). חשבה על קומבינה . להגיד שהחברה (עם הרישיון נהגה, והיא רק ישבה על ידה). והראש שלי, לא היה במצב של חשיבה רציונאלית. רציתי קצת להתאבל, לקלוט את מה שקורה לי. רציתי לנקות . את עברי, את סיבלי. עכשיו. עכשיו. רק לנקות. (כעבור שבוע, סיידתי את כל הבית בלבן). אבל שירי בשלה, דרשה פתרון מיידי לבעיה.. בכי נוראי, והופ......גם החברה שלה מגיעה. אני על תקן של מרגיעה, משקיטה, מפשרת, תומכת, ........ דווקא כעת????????? כשאני זקוקה יותר מכולם לאוזן קשבת, ליד מנחמת, למישהו שיסכים איתי, שאלוהים שמע את בקשתי. שהוא הלך. שהוא סוף סוף הניח לי. יותר לא אשמע את הכינויים העולבים, נגמרה האלימות. חיים חדשים, רק לנקות את שרידי העבר מן הרצפות, מהקירות..מהארונות. מהאוויר. ואחר כך לעבור לניקוי הנשמה מן הרפש שדבק בה. טוב, אז טיפלתי בכל הסידורים של שירי וחברתה לשביעות רצונן. ושוב ניקיתי. לא פה המקום לספר, שהוא שכח לקחת איזה זוג נעליים, והוא הגיע אחרי שבועיים לקחת אותם. ואחרי שלושה שבועות, איזה זוג קפקפים. ואחרי יומיים, מגבת, ואחרי יום..עניבה...וכך .....מדי יום היה קופץ רק לקחת משהו. מצלצל לבדוק אם לא הכנסתי למיטה גבר. עובר מהעבודה בכל יום ומציץ אם יש אור בחדר השינה. עד שאחרי תקופה אמר לי שהוא בכלל בא לקחת.... כלום. הוא בא כדי לראות אותי. ומה דעתי, אולי......איך להגיד.......אם ל´כפת לי, ..... "אני אוהב אותך, ולא יכול בלעדייך, אולי נחזור להיות ביחד?" ולמה אני כותבת על ניקיון? כי גם ביומיים האחרונים אני מנקה. מנקה. מגיעה למקומות קטנים ומוזנחים כדי להסיר לכלוך שהצטבר עליהם במשך השנים. מקומות אליהם לא הגעתי , לא שמתי לב אליהם. עושה סדר. בתיק, בארון, בבית, במחסן. ואני מנקה שוב את המקומות החשוכים, הבלתי מטופלים מזה שנים. ולא רק בפינות הבית. גם בתוך עצמי. וכמו שאסור להזניח את הפינות בבית , אסור להזניח את העירנות, את הרגישות, את הזהירות, את השפיות. לנקות את כל הלשכות, בראש, הפרוזדורים, יש שם גם פאנלים... כדאי לשפשף אותם מדי פעם. כן, בראש, בראש. לקרוא להגיון לסֵדֵר. לדבר בתקיפות עם המח, לנזוף בשכל. ולגרש באסרטיביות את הרגש שמסתובב שם חופשי , מתפרע ועושה שמות. ולמה? קודם כל , פרק שני.... ובו יסופר מתיי ניקיתי שוב . את הניקיון הנוכחי.. נשאיר לפרק השלישי.

 

[חונה לרגע]

המשך הודעתה של מגי.......

אורזי המזוודות - 2 ניקיון =========== אז לפני ארבע שנים ניקיתי שוב. גם ביום וגם בלילה. "מישהו" היה צריך להגיע. היה לי חשוב שיהיה נקי. בעיקר, כדי להכנס למיטה שלא הכילה אף אחד, פרט לאיש שהלך עם שלוש המזוודות. ולמישהו, לא היה איכפת, אם נקי או מלוכלך. לא היה איכפת לו כלום. רק ....להיות בחברתי. כן, גם ביום וגם בלילה. ובחרתי מצעים יפים. לכבוד המאורע. בכל זאת, השנים עברו, מאז "אורזי המזוודות", וכבר הרגשתי שיש צורך לאכלס את המיטה הזו שהזכירה לי רק ימים רעים. והוא באמת אמר "כשתכנסי למיטה, תוכלי להזכר מהיום, בדברים טובים". והוא צדק, שכחתי למיטה הסוררת את עוונותיה מן העבר. והיא חגגה את בואו של האורח החדש. המישהו הזה. אבל ניקיתי שוב, את הפינות עם העכבות, את הפינות עם הבושה, את הפינות שהיו מלאות בקורי העכביש, פינות מאד מוזנחות, שלא הרשו לאורחים להגיע אליהן. ניקיתי לכבוד המישהו הזה. "המישהו" הזה, ידע להעניק חם רב. הגיע כמעט כל יום להעיר אותי בבוקר, להביא לי קפה למיטה. והוא לא גר בבנין ממול. והוא היה צריך לעזוב מקום עבודה. ועוד סידורים לא פשוטים. פרוייקט לא קטן היה להגיע אליי כמעט כל בוקר. או לצאת לרקוד בלילה או לסיבוב חופים בארץ ורחצה בעירום. נסיעות מחוץ לעיר. אבל.....הכל בוצע. כשביקשתי, קיבלתי. לא היה שווה לנקות לכבודו? היה שווה. לא ביקש דבר. לא דרש. לא כפה את עצמו ובעיקר, הצחיק אותי בכל השפות. בחברתו, צחקתי, הלחיים כאבו לי כל יום. אם לא בפגישה, אז בטלפון, שעות ואחר כך במחשב....עד הבוקר.... היה מעיר את החברות שלו לבקש ממני לחזור למחשב....ולא לכעוס עליו ולנתק את המחשב. והוא, בסך הכל רצה קצת להצחיק אותי. הייתי עצובה מדי לטעמו. יותר משנה..... עברה לה בשירים וריקודים. במיטה ומחוצה לה. גיליתי שלמיטה יש תפקיד חשוב. בפרק הראשון, מנעו ממני את ההנאה הכרוכה באינטימיות מהמישהו, קיבלתי אינטימיות בכפות גדושות. היה לו עבור כל העולם, מיליון ת´לפים חיבוקים היו לו. לפני , אחרי, תוך כדי .........חיבוקים............זה היה שם המשחק. המון המון חיוכים וחיבוקים. הייתי נותנת לו דוקטורט בחיבוקים, נישוקים, חיוכים ואהבת החיים. אבל, הוא לא היה רק שלי. ושילחתי אותו לדרכו, בידיעה ששוב לא אתחלק עם עוד יצור בצעצועים שלי. לא ידעתי שתעבורנה רק שנתיים - שלוש, ואשכח את הפרק שלמדתי ושיננתי. ובצורה הרבה יותר גרועה. למה לא לומדים לקח לפעמים הבאות? ככה זה, כשהראש דפוק מבדידות. וכשכל כולך משתוקקת לאהבה. ככה זה, שפנטזיות משגעות אותך..... ולא בגללך, בגלל אחרים. ואתה לאט לאט, הולך ונדבק בהן..... ואתה מתחיל לחיות את הפנטזיה של האחר. ואחרי המון זמן, מתחיל להאמין לפנטזיות שלו. והנקיון השלישי , בפרק הבא. יש למה לצפות.......זה הפרק הקשה מכולם.. כי הוא הקרוב ביותר......

 

[חונה לרגע]

חלק III - המשך הודעתה של מגי

 

[חונה לרגע]

פיספסתי../images/Emo10.gif

אורזי המזוודת ניקיון- 3 ========== ואני שוב מנקה. כבר מספר ימים. והפעם זה קשה. הפעם, די קשה להסיר את הכתמים. הפעם זו לא הייתה מציאות. הפעם זו פנטזיה . מחלה קשה "שאיש אחד" הדביק אותי בה. נו, ובפצע אפשר לטפל, לחטא, לחבוש, אבל ברוח???????? לך תלחם בפנטום, בפאטה מורגנה..... אפשר לטפל בגוף, אבל איך מטפלים בהרהורים? נכון, מוחקים. נכון, מסלקים. אבל קניתי קילו טיפקס והוא לא עוזר. ובכלל, אפשר להאשים את האינטרנט בכל. כל האשם בו. כתבו על זה ערימות של כתבות.. כיצד המכשיר הדבילי הזה, והמדיה הזו, חזקה מכל מציאות. וגם אם אין מציאות, היא משתלטת על כל חלקה טובה של הגיון וסוחפת לכל הרוחות. אז נתחיל בזה, שאני לא אשמה. נחמד, נכון? אני לא אשמה. לא התחלתי בכלום. לא ידעתי על קיומך. והרבה מאד חודשים גם לא האמנתי לאף מילה שלך. אמנם, אתה משכנע מאד. יש לך את זה. אבל למה להדביק גם אותי? חסרות לי בעיות בחיים? הודעת לי בצ´אט שאתה עוקב אחריי שנים, קראת את שיריי, תגובותיי . ואיפה? בפורום שכבר נסגר. כלומר, מזמן מזמן. והנה אני לפנייך, בצ´אט. קרובה כל כך. ואתה, רוצה רק לדבר איתי, לספר לי דברים. ונשמעת כל כך ישר וצנוע, וכל כך בלתי מאיים שהסכמתי לתת לך את הפלא שלי. ומשם , כדי לחסוך לך כסף, את הטלפון, אבל נשמעת כל כך נחמד וחביב. לא אחד שיסכן אותי, לא אחד שיפלוש לפרטיותי. בטח שלא יטריד אותי. וחוץ מזה, סתם "איש" שרוצה לספר על בעיות פרטיות, ואין לו את מי לשתף בהן. מה רע? כמו כולם, סיפרת על המשפחה. על עצמך, על רצונות כמוסים, על החיים. הקשבתי ביקשתי עצות, ביקשתי דחיפה ממני לבצע שינויים בחייך. לא הסכמתי . אני רק "אוזן", טענתי. לא יועצת. מהר מאד סיפרת לי שאתה מאוהב בתמונתי. לא הגיוני, אבל, לך תאהב את מי שבא לך. זה לא העסק שלי אני לא תמונה, אני אישה, בשר ודם. לא הבנתי איך אפשר לאהוב תמונה. משיחה בשבועיים, זה עבר מהר מאד לשיחה בשבוע, ועוד יותר מהר לשיחה ביום, ועוד יותר מהר, לשלוש-ארבע, ויותר, שיחות ליום. יום ולילה. יום ולילה. איך עשית את זה? כן. אני יודעת. סיפרת לי. דיברת איתי מכל פינה בארץ הקודש. מכל פינה בבית . התמכרת לקולי, בכלל לא רציתי לראות אותי. הספיקה לך התמונה. לא יכולת להתחיל את יומך מבלי לשמוע אותי. היית נחמד, התחשבת בעובדה שאני ישנה עד עשר. אבל סיפרת שאתה מתרגש כשאתה קורא את התגובות שלי, את השירים שלי. אני, עדיין גיחכתי. לא רציני. עוד בוגר שנוהג כילד. או , הכל בגלל המחשב. האשמה הרגילה. אמרת שאתה אוהב אותי. גם כן אהבה. מרחוק??????? המון חודשים עברו בשיחות טלפונים, מיליון תירוצים למה אינך יכול להגיע. כן, גם אני הייתי סקרנית לראות פנים אל מול פנים את האיש שלוחש לי באוזן מילים של אהבה. בעינייך המדמיינות, הייתי האישה הכי יפה בעולם, הכי חכמה, הכי חתיכה, הכי נבונה , .....הכי מעניינת....והכי סקסית.(בגלל הקול) . אמרתי לך, שפגישה אחת שווה אלף שיחות טלפון. כשנפגש, תדע אם אני אכן כזו. הסיכוי ששנינו נתאכזב, גדול עד מאד. לא אגיד שלא מצא חן בעיניי לקבל מחמאות מפי גבר זר. הפכנו לחברים טלפוניים. כבר התרגלתי. שיתפת אותי בכללללללללללללללללללללללללללל אמרת שמעולם לא שיתפת אדם כלשהו, ברבדים כל כך אינטימיים של חייך. אבל אף אחד בעולם. רצית לעשות מהפך בחייך בגיל לא צעיר. הקשבתי. אמרת שאם תפספס אותי, זו תהיה החמצת חייך. ואז נפגשנו אמרת לי שאני , מה שקיווית ויותר מזה. אחרי שעה אמרת לי שאתה אוהב אותי. לא את התמונה, ולא את כותבת השירים. אותי. ועשיתי משהו שלא עשיתי קודם לכן בחיי.

 

[חונה לרגע]

../images/Emo14.gifסוף דבר ../images/Emo14.gif

אורזי המזוודת ניקיון- 3 ========== התעלסתי איתך (רק התעלסנו). זה היה כאילו הכרנו כל חיינו. כאילו לא נפגשנו לראשונה. אמרת לי שאני נפשך התאומה. טענת שאנחנו חייבים להיות ביחד. זה צו הגורל. חיפשת בספרים שקראתי, סימנים ורמזים הנוגעים לשמות של אנשים, לאירועים שיצביעו על כך שאין אפשרות שנפרד. כל שיר ששמעת הזכיר לך אותי. הצטערת שלא נפגשנו לפני עשרות שנים. אמרת שאני הדבר החשוב לך ביותר בחייך, שאתה חושב עליי עשרים וחמש שעות ביממה. כל דבר מזכיר לך , אותי. ומי עוד יכול לזכור מה אמרת??? אמרת לי כל כך הרבה . ואינך מפתה מקצועי לא..... אתה אדם ישר. אתה מאמין בדברים שאתה אומר. אתה לא תחכמן, לא חוכמולוג, אתה אדם פשוט שאומר דברים היוצאים מן הלב. ולאט לאט, הם גם נכנסו אל הלב. דהרת כמו רכבת מטורפת עם התכניות. הכל היה מתוכנן בראשך לפרטי פרטים. גם אתה האמנת לעצמך כשהשמעת את המשפטים הרי הגורל? שמעת את הדברים שיוצאים מפיך? ביקשת קצת סבלנות ואורך רוח, הכל יסתדר. כמה אופטימיות שפעה ממך כשחלמת על היום שבו תהיה איתי. כל הרצונות שהיו לך, ייתגשמו כשתהיה איתי. הכל ייראה אחרת איתי. העולם יקבל טעם וריח. איתי. אתה אדם מת, כשאינך איתי. חייך אינם חיים, הם רק השרדות וקיום פיזי. אני מסמלת את החיים. את האושר. את הכיף. את האהבה. אני לא יודעת אם רציתי אותך.. אבל אהבתי לשמוע את קולך. לא הצלחתי אף פעם להחזיר אותך למציאות. רצית לרחף עם המשאלות. אני חושבת שאם הייתי כותבת פעם סיפור, הייתי כותבת את הטקסטים שאתה אמרת, לפני שאמרת.... שמעתי בדיוק את הדברים שרציתי כל חיי לשמוע. אין דבר יותר רומנטי, מהמילים והמשפטים, שאמרת לי. מיליון גברים ביחד, לא אמרו למיליון נשים , את הדברים שאמרת לי רק בשיחה אחת. שלא לדבר על אלפי שיחות שניהלנו. יכולתי להיות מאושרת. אבל לא. ידעתי שאתה לא מציאותי. היית מאוהב בחלומך ולא בי. ניסיתי להסביר לך. לא קיבלת את דעתי. היית סוגר שיחה אחת ומרים טלפון שוב....כששאלתי מה קרה...אמרת שלא שמעת אותי מספיק. שעות של שיחות. כל יום, מספר פעמים. לאורך כל השבוע.......כל השבוע כולל שבתות וחגים....כשישבתי על הגג.....מקשיבה ליהודית רביץ וליעקב רוטבליט שמיטיב לתאר את המצב. חיכיתי? פגשתי אנשים, הם לא דיברו כמוך. מי יכול להתחרות בך? זה הכשרון היחיד שיש לך. לא התבלטת באחרים. אבל להגיד כמה אתה אוהב, הו...... זה שלך. לתאר את הכאב בלעדיי, את הגעגוע, את האילוצים שמונעים ממך להתאחד איתי. בכית. נאנחת, נקרעת כשלא רציתי לדבר איתך. ואולי הכל היה העמדת פנים? לא יכול להיות. לא תפסתי אותך בשבריר הכי קטן של שקר. אינך יודע לשקר. וזו הבעיה. הבעיה שמנעה ממך לפגוש אותי. למה אני לא זוכרת את כל מה שאמרת לי? למה????????? אמרת דברים כל כך יפים. הייתי צריכה לרשום אותם, להנציח אותם. אבל לא היה כיסוי לכל המילים. הכל היה חיזיון גדול. משהו שחלמת. משהו שלעולם לא יקרה. נכנסת לארץ ההצגות , וביקשת ממני להיות אופטימית כמוך. לראות איך האור נכנס למנהרה, ואוטוטו..........האור מגיע. כמה זמן יכולתי להשאר בעמדותיי הנוקשות? גם החומה הסינית הייתה נופלת אחרי שטיפת מח כזו. ואני, מה אני? מי אני? סתם אישה קטנה. שמזמן לא שמעה שאוהבים אותה בטירוף כזה. כמו חיידק קטלני שחדר אל דמך. כמה שזה החמיא לי. "חמודה, אל תשכחי אף פעם, שאני אוהב אותך, ותרשי לי להגיד לך, שאני גם מת עלייך" כמה נחמד לאהוב מרחוק, מבלי להשתתף בחיי, מבלי להיות איתי. להשמיע שעה-שעתיים-שלוש של דברי כיבושין, וללכת הלאה. לעיסוקייך. לחייך. אבל לחזור על המשפט הניצחי........."חכי לי".... להאשים אותי בקוצר רוח, בפסימיות, בחוסר יכולת לחכות, אם העזתי להגיד שאני לא מחכה. שהחיים, זה עכשיו, ולא אחר כך. שהשנים עוברות מהר יותר בגילנו. שאתה בעצם, חי במקום אחר, ורק חושב עליי. וכי איזה נזק עושה לך המחשבה? היא בסך הכל מערסלת אותך למקומות קסומים. מעיפה אותך מעל בעיות היום-יום הקשות שכולנו חווים. לא רק אתה. למה לשחרר אותי ? אני כל כך זמינה בטלפון. רדפת אחריי בפלא לכל מקום שאליו נסעתי. חווית אותי. ואת חיי. אבל לא השתתפת בהם. ואני כועסת, כועסת עליי, שהנחת לך להוליך אותי שולל אל תוך החלומות הלא מציאותיים שלך. לא כועסת עלייך. בסך הכל, שיפרת את איכות חייך בדרך הזו. זכותך. אבל למה ביקשת ממני לחכות? למה אילצת אותי להאמין שאינך חייב להיות איתי פיסית כדי להראות לי אהבה? השיחות איתי , היו הקיק שלך? כעת אני מבינה. זה עשה לך להרגיש טוב, לא פחות ממה שזה עשה לי לשמוע שאתה אוהב אותי. אוקי, חסל. שבעתי את המשחק הזה. נשבר לי. ואני מנסה לאט לאט לחזור אל חיי האמיתיים, חסרי האשליות. בלעדייך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ועד כמה שזה ייראה משונה.....הם בלעדייך. בלי הטלפון שמצלצל כל היום, ושבפומית שלו אשמע את : "חמודה" "כבר אמרתי לך היום שאת חמודה?" כבר לא ניסע לכל המקומות שתיכננת ולא נעשה אהבה בטבע ולא נגור ביחד, שם או פה ולא נקנה שני מחשבים כדי שנוכל להתכתב ולא.....ולא.......ולא...........כלום לא............ הכל היה פרי דימיונך הסהרורי, משהו. חבל בסוף, התחלתי להאמין שאולי....אולי........אתה באמת מתכוון. ושאני סתומה, לא מאמינה שבאמת אוהבים אותי. כי ככה, לא אוהבים!!!!!!! אוהבים מקרוב...!!! על אמת!!!, לא רק בראש ובטלפון!!!. ולא מחכים לנצח. אין נצח. כאן ועכשיו, זה מה שקובע. הבנתי את זה מאוחר מדיי.......נתתי לזה להמשך זמן רב מדיי........ "כבר אמרו לך היום שאתה חמוד"? אז אני שוב מנקה, בפעם השלישית , מאז שביקשתי ממך לא להתקשר אליי יותר. כאילו הניקיון ינקה גם אותך. והפעם קשה. קשה. קשה. איך למחוק משהו שלא היה קיים באמת? אבל אתה עומד בזה יפה הפעם, ולא מתקשר. אולי גם אתה הבנת?????????? את מה שאני הבנתי??????.