מפחדת מימי ההולדת המתקרבים...
בעוד שבוע וחצי, ביום שבת הבא, אמי הייתה אמורה לחגוג את יום ההולדת ה-60.
כשעוד הייתה בחיים לא התחלתי לתכנן לה מתנה, אבל לאחר מותה החלטתי לקנות לה כוכב. ואז אחרי מחקר קצר הסתבר לי שהגוף הבן לאומי היחידי המורשה לתת שמות לעצמים בחלל לא מכיר בחברה ש"מוכרת" כוכבים. {בקיצור, משלמים 50$ על דף יפה שנשלח אלייך שמסביר לך את הקורדינטות לכוכב שכביכול שלך}.
תיכננתי לעלות לקבר שלה לראשונה ביום ההולדת שלה. ועכשיו פחות בא לי. אני מדברת אליה בראש, אינני רואה צורך להגיע עד למקום מסויים בשביל לעשות את זה. אבל חשבתי אולי לעשות זאת בשישי, יום לפני היום הולדת שלה, וביום ההולדת עצמו לציין אותו בדרך אחרת {לקנות גבינה מסריחה וצרפתית ובקבוק יין טוב}.
את זה אני מניחה שאעבור מבלי באמת להבין איזה יום זה, ומה זה באמת אומר.
אבל יום ההולדת שלי מגיע ישר אחריה. כשבועיים אחרי. זה יום ההולדת הראשון בלעדיה. אני פשוט מפחדת ממנו. מפחדת ממה שזה יעלה. מכמה שאהיה עצובה.
הבן זוג שלי {אלוהים ישמור, תודה רבה עליו, הייתי מתמוטטת בלעדיו}, רצה לקחת אותי לחופשה לאוורר אותי מכל מה שקרה. אז הוא שילב את זה עם יום ההולדת. מעציב אותי לדעת שלמרות כל מה שהוא כל כך מנסה, אני עדיין {סביר להניח} אשבר ביום ההולדת עצמו.
אנחנו עלינו לארץ - אמא ואני, סבתא, דודה שלי ובת דודה שלי. היינו נפגשות כמעט כל שישי אצל סבתא לאכול ערב מוקדמת. אחרי שאמא חלתה {ולא סיפרה לסבתא כי לא רצתה להדאיג אותה} התחלנו להיפגש בתדירות נמוכה יותר. ועכשיו, אחרי שאמא נפטרה, בעצם לא נפגשנו לארוחה מאז ערב הסילבסטר {תמיד היינו מציינים אותו בארוחה חגיגית עם מתנות ואורחים, והפעם זה היה רק ארבעתנו לתה}. סבתא אמרה כבר אז שביום ההולדת שלה {שהוא ארבעה ימים לפני יום ההולדת של אמא} היא רוצה שנשב ונחגוג ונשיר. וכרגע לא נראה לי שזה יקרה.
אני עצובה שהמסורת שלנו מתפוררת ולאף אחת אין את הכוח לעצור את זה. וכאילו כל הזמן ישנן סיבות מוצדקות ללמה אנחנו דוחות פעם נוספת את הארוחה.
אני עצובה כי בעצם היום היחידי לחגוג את יום ההולדת של סבתא יצא יום שישי, ערב יום הולדתה של אמא. {היום שבו אני יותר רוצה לעלות לקבר} ומפחיד אותי לראות מה יקרה. כמו שחששתי מהערב של הסילבסטר, כי הייתי בטוחה שנשב ארבעתנו ונבכה {בסוף היה ממש נחמד וצחקנו}. אבל עדיין...
אני מצטערת על חוסר הבהירות של הטקסט שלי, אני מאוד משתדלת להיות ברורה.
זו שנה ראשונה שאני לא מתכננת את יום ההולדת שלי. לא את הברביקיו המסורתי לכבודי עם שתי המשפחות {הקטנה שלי, והיותר גדולה של בן זוגי} ולא את המסיבה עם החברים. אני לא יודעת אם מתחשק לי. ומצד אחד מבאס אותי לפספס שנה, מצד שני.... פשוט כל הזמן עצובה. לפעמים מרגיש לי כאילו אין לי כוח להמשיך. כי מפחיד אותי. כי אני לא מסוגלת לראות מה יהיה בהמשך. עצוב לי גם בגלל שהבן זוג לוקח אותי לחופשה במיוחד על מנת לגרום לי להתרחק ולשכוח קצת, ואנחנו חוזרים בדיוק כמה שעות לפני שהסדר {פסח} מתחיל. וכל המשפחה שלי תהיה בסדר של המשפחה שלו, וזה תמיד היה החג האהוב עלי, ועוד פעם.. מפחיד אותי מה יהיה. מפחיד אותי שיהיה עצוב - וזה מפחיד אותי כי אני עוד איכשהו מסוגלת להתמודד עם העצב והאבל לבד בבית, או עם הבן זוג או עם חברה טובה. לא לפני כל המשפחה .
אני מאוד מודה על מה שניתן לי ומה שיש לי. אבל עדיין מפחדת.
בעוד שבוע וחצי, ביום שבת הבא, אמי הייתה אמורה לחגוג את יום ההולדת ה-60.
כשעוד הייתה בחיים לא התחלתי לתכנן לה מתנה, אבל לאחר מותה החלטתי לקנות לה כוכב. ואז אחרי מחקר קצר הסתבר לי שהגוף הבן לאומי היחידי המורשה לתת שמות לעצמים בחלל לא מכיר בחברה ש"מוכרת" כוכבים. {בקיצור, משלמים 50$ על דף יפה שנשלח אלייך שמסביר לך את הקורדינטות לכוכב שכביכול שלך}.
תיכננתי לעלות לקבר שלה לראשונה ביום ההולדת שלה. ועכשיו פחות בא לי. אני מדברת אליה בראש, אינני רואה צורך להגיע עד למקום מסויים בשביל לעשות את זה. אבל חשבתי אולי לעשות זאת בשישי, יום לפני היום הולדת שלה, וביום ההולדת עצמו לציין אותו בדרך אחרת {לקנות גבינה מסריחה וצרפתית ובקבוק יין טוב}.
את זה אני מניחה שאעבור מבלי באמת להבין איזה יום זה, ומה זה באמת אומר.
אבל יום ההולדת שלי מגיע ישר אחריה. כשבועיים אחרי. זה יום ההולדת הראשון בלעדיה. אני פשוט מפחדת ממנו. מפחדת ממה שזה יעלה. מכמה שאהיה עצובה.
הבן זוג שלי {אלוהים ישמור, תודה רבה עליו, הייתי מתמוטטת בלעדיו}, רצה לקחת אותי לחופשה לאוורר אותי מכל מה שקרה. אז הוא שילב את זה עם יום ההולדת. מעציב אותי לדעת שלמרות כל מה שהוא כל כך מנסה, אני עדיין {סביר להניח} אשבר ביום ההולדת עצמו.
אנחנו עלינו לארץ - אמא ואני, סבתא, דודה שלי ובת דודה שלי. היינו נפגשות כמעט כל שישי אצל סבתא לאכול ערב מוקדמת. אחרי שאמא חלתה {ולא סיפרה לסבתא כי לא רצתה להדאיג אותה} התחלנו להיפגש בתדירות נמוכה יותר. ועכשיו, אחרי שאמא נפטרה, בעצם לא נפגשנו לארוחה מאז ערב הסילבסטר {תמיד היינו מציינים אותו בארוחה חגיגית עם מתנות ואורחים, והפעם זה היה רק ארבעתנו לתה}. סבתא אמרה כבר אז שביום ההולדת שלה {שהוא ארבעה ימים לפני יום ההולדת של אמא} היא רוצה שנשב ונחגוג ונשיר. וכרגע לא נראה לי שזה יקרה.
אני עצובה שהמסורת שלנו מתפוררת ולאף אחת אין את הכוח לעצור את זה. וכאילו כל הזמן ישנן סיבות מוצדקות ללמה אנחנו דוחות פעם נוספת את הארוחה.
אני עצובה כי בעצם היום היחידי לחגוג את יום ההולדת של סבתא יצא יום שישי, ערב יום הולדתה של אמא. {היום שבו אני יותר רוצה לעלות לקבר} ומפחיד אותי לראות מה יקרה. כמו שחששתי מהערב של הסילבסטר, כי הייתי בטוחה שנשב ארבעתנו ונבכה {בסוף היה ממש נחמד וצחקנו}. אבל עדיין...
אני מצטערת על חוסר הבהירות של הטקסט שלי, אני מאוד משתדלת להיות ברורה.
זו שנה ראשונה שאני לא מתכננת את יום ההולדת שלי. לא את הברביקיו המסורתי לכבודי עם שתי המשפחות {הקטנה שלי, והיותר גדולה של בן זוגי} ולא את המסיבה עם החברים. אני לא יודעת אם מתחשק לי. ומצד אחד מבאס אותי לפספס שנה, מצד שני.... פשוט כל הזמן עצובה. לפעמים מרגיש לי כאילו אין לי כוח להמשיך. כי מפחיד אותי. כי אני לא מסוגלת לראות מה יהיה בהמשך. עצוב לי גם בגלל שהבן זוג לוקח אותי לחופשה במיוחד על מנת לגרום לי להתרחק ולשכוח קצת, ואנחנו חוזרים בדיוק כמה שעות לפני שהסדר {פסח} מתחיל. וכל המשפחה שלי תהיה בסדר של המשפחה שלו, וזה תמיד היה החג האהוב עלי, ועוד פעם.. מפחיד אותי מה יהיה. מפחיד אותי שיהיה עצוב - וזה מפחיד אותי כי אני עוד איכשהו מסוגלת להתמודד עם העצב והאבל לבד בבית, או עם הבן זוג או עם חברה טובה. לא לפני כל המשפחה .
אני מאוד מודה על מה שניתן לי ומה שיש לי. אבל עדיין מפחדת.
