blonde liliy
New member
מפחדת שהמצב לעולם לא ישתנה.
ונכון שלהגיד את זה זה עוד יותר גרוע,כי זה מעיד על האמונה שלי. אבל אני לא יכולה להימנע מזה.
אני בת 25 וחצי. ואני חסרת ניסיון זוגי ומיני. הקשר הכי ארוך שלי היה חודש וחצי חודשיים והוא ברובו היה ידידותי בגלל שאני לקחתי את זה לכיוון הזה.
יש לי ניסיון רק בנשיקות וכאלה. מדייטים שיצאתי אליהם.אבל לא יותר.
אני כבר יודעת מה הבעיה שלי,וזה לא בררנית כמו שכולם מסביבי טוענים. זה בעיה עמוקה יותר וזו הערכה עצמית ודימוי עצמי מאוד נכון. אני מפחדת.
עוד בעבר עד לפני שנה כן ניסיתי,יצאתי לדייטים,נתתי צ'אנס. עכשיו אני גם מזה מפחדת... מפחדת שהבן אדם לא ימצא חן בעיני ואז יהיה לא נעים . ועוד יותר מפחדת מהסיטואציה ההפוכה שהוא ימצא חן בעיני אבל אני לא בעיניו. או שפשוט ירד לו ממני שיבין כמה חסרת ניסיון וביטחון אני.
לפני שנתיים היה לי דייט מושלם. באמת. הבן אדם כל כך מצא חן בעיני מבחינת מראה ואופי..וידעתי שזה הדדי. ראיתי את זה. זה הורגש. אבל ברגע שהנחתתי את ה"פצצה" (החוסר ניסיון) הבן אדם פשוט פחד להתעסק איתי. ונעלם. לא משנה שהוא נזכר בי אחרי כמה חודשים ואני כבר לא הייתי מעוניינת כי באמת נפגעתי. אבל עצם הדחיה הזאת רק בגלל החוסר ניסיון והשוני שלי מבנות בנות גילי. זה תסכל אותי.
אני מפחדת.
אני ביום יום שלי עובדת במשרה מלאה,כמעט 11 שעות כל יום מחוץ לבית. ובעבודה שלי זה לא בדיוק סביבה להכיר....
ואני גם לא יוצאת הרבה. שכנראה זו גם בעיה בפני עצמה. אבל אני לא אוהבת. רק לפעמים יושבת בבתי קפה עם חברות אבל לא יותר. מועדונים אני סובלת.. וגם פאבים לא הכי מדבר אלי. בלי קשר החברות כמעט תמיד עם החבר\בעל בסופש. ואני לא אכריח אף אחת לצאת איתי.
אתרי הכריות גם ניסיתי והכל שם מאוד שטחי. ולא אמיתי.
אני לא מבינה למה כל כך קשה לי... מסביבי אני מקבלת מחמאות ביום יום אם זה על המראה(זה שאני כל הזמן עסוקה בפאקים שלי זה דבר אחד. אבל כנראה אנשים אחרים כן דברים יפים) ואם זה על האינטלגינציה. אבל כאילו,כנראה אני משדרת את החוסר ביטחון שלי כל כך ולכן זה מרחיק ממני כל גבר.
אני כל כך מפחדת שהלבד הזה זה כבר הרגל ולעולם לא ישתנה.
שאשאר לבד. שלא תהיה לי זוגיות.משפחה,בית...אני כותבת את זה ודמעות בעיניים כי זה הפחד הכי גדול שלי והאכזבה הכי גדולה של המשפחה שלי כנראה. אבל אני יודעת שאני חייבת לעבוד על עצמי כדי לשנות את המצב..
אבל איך משנים אופי של 25 שנה?
איך נפתחים? איך לא מפחדים מדחייה?איך לומדים לתת צ'אנס ולנסות?
אני כאילו יכולה להכיר בנאדם נורמלי,לחשוב שהוא נרראה סבבה,ולפחד להיפגש רק מהפחד שהוא יפגע בי. אבל אם אני לא אנסה איך אני אדע?
ונכון שלהגיד את זה זה עוד יותר גרוע,כי זה מעיד על האמונה שלי. אבל אני לא יכולה להימנע מזה.
אני בת 25 וחצי. ואני חסרת ניסיון זוגי ומיני. הקשר הכי ארוך שלי היה חודש וחצי חודשיים והוא ברובו היה ידידותי בגלל שאני לקחתי את זה לכיוון הזה.
יש לי ניסיון רק בנשיקות וכאלה. מדייטים שיצאתי אליהם.אבל לא יותר.
אני כבר יודעת מה הבעיה שלי,וזה לא בררנית כמו שכולם מסביבי טוענים. זה בעיה עמוקה יותר וזו הערכה עצמית ודימוי עצמי מאוד נכון. אני מפחדת.
עוד בעבר עד לפני שנה כן ניסיתי,יצאתי לדייטים,נתתי צ'אנס. עכשיו אני גם מזה מפחדת... מפחדת שהבן אדם לא ימצא חן בעיני ואז יהיה לא נעים . ועוד יותר מפחדת מהסיטואציה ההפוכה שהוא ימצא חן בעיני אבל אני לא בעיניו. או שפשוט ירד לו ממני שיבין כמה חסרת ניסיון וביטחון אני.
לפני שנתיים היה לי דייט מושלם. באמת. הבן אדם כל כך מצא חן בעיני מבחינת מראה ואופי..וידעתי שזה הדדי. ראיתי את זה. זה הורגש. אבל ברגע שהנחתתי את ה"פצצה" (החוסר ניסיון) הבן אדם פשוט פחד להתעסק איתי. ונעלם. לא משנה שהוא נזכר בי אחרי כמה חודשים ואני כבר לא הייתי מעוניינת כי באמת נפגעתי. אבל עצם הדחיה הזאת רק בגלל החוסר ניסיון והשוני שלי מבנות בנות גילי. זה תסכל אותי.
אני מפחדת.
אני ביום יום שלי עובדת במשרה מלאה,כמעט 11 שעות כל יום מחוץ לבית. ובעבודה שלי זה לא בדיוק סביבה להכיר....
ואני גם לא יוצאת הרבה. שכנראה זו גם בעיה בפני עצמה. אבל אני לא אוהבת. רק לפעמים יושבת בבתי קפה עם חברות אבל לא יותר. מועדונים אני סובלת.. וגם פאבים לא הכי מדבר אלי. בלי קשר החברות כמעט תמיד עם החבר\בעל בסופש. ואני לא אכריח אף אחת לצאת איתי.
אתרי הכריות גם ניסיתי והכל שם מאוד שטחי. ולא אמיתי.
אני לא מבינה למה כל כך קשה לי... מסביבי אני מקבלת מחמאות ביום יום אם זה על המראה(זה שאני כל הזמן עסוקה בפאקים שלי זה דבר אחד. אבל כנראה אנשים אחרים כן דברים יפים) ואם זה על האינטלגינציה. אבל כאילו,כנראה אני משדרת את החוסר ביטחון שלי כל כך ולכן זה מרחיק ממני כל גבר.
אני כל כך מפחדת שהלבד הזה זה כבר הרגל ולעולם לא ישתנה.
שאשאר לבד. שלא תהיה לי זוגיות.משפחה,בית...אני כותבת את זה ודמעות בעיניים כי זה הפחד הכי גדול שלי והאכזבה הכי גדולה של המשפחה שלי כנראה. אבל אני יודעת שאני חייבת לעבוד על עצמי כדי לשנות את המצב..
אבל איך משנים אופי של 25 שנה?
איך נפתחים? איך לא מפחדים מדחייה?איך לומדים לתת צ'אנס ולנסות?
אני כאילו יכולה להכיר בנאדם נורמלי,לחשוב שהוא נרראה סבבה,ולפחד להיפגש רק מהפחד שהוא יפגע בי. אבל אם אני לא אנסה איך אני אדע?
