עוד פיה אחת פחות
New member
מפחדת
אני מפחדת שלעולם לא אוכל למצוא אהבה. במצבי הנוכחי אני מאמינה שאוכל לפגוש גבר נפלא שיאהב אותי ואוהב אותו ונחיה יחד באושר, אבל אני יודעת שאחרי הניתוח אני כל הזמן אחשוב שהגבר הזה איתי רק כי אני כוסית, רק בשביל הסקס, רק בגלל הגוף, ואני לא אוכל לעולם להיות שלמה במערכת יחסים ולדעת שהגבר שאיתי אוהב אותי כפי שאני.
אני מפחדת שאהיה אומללה כל הזמן כי אני אוותר בעצם על הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, על האוכל. זה יהיה כמו לקטוע רגל לספורטאי, לעקור את מיתרי הקול של זמרת, לקחת מכל אדם את התחביב שלו, התשוקה שלו, העצמי שלו. האוכל הוא הכיף שלי, ואני יודעת שהוא יחסר לי ואהיה אומללה בלעדיו.
אני מפחדת מצרבות שלא ייפסקו לעולם.
אני מפחדת מדלף, זונדה, רעב, זיהום, סיכונים איומים שבאים עם הניתוח.
אני מפחדת שתמיד ארגיש מזוייפת, לעולם לא אהיה שלמה עם עצמי, כי זאת לא אני- אני האמיתית היא שמנה. כשאהיה רזה לא אוכל להסתכל על עצמי במראה, לא אוכל לאהוב את עצמי באמת, כי זאת לא אני, זה שקר. כמו יהודי שאנוס להתנצר, אלא שאני לא אוכל לקיים את האכילה שלי אפילו בהיחבא. אני לא רוצה לחיות עם צביעות כל החיים שלי.
אני מפחדת מהיום שבו יימאס לי לקחת את הכדורים הקבועים שאהיה חייבת לקחת לאחר הניתוח, הויטמינים הברזל ונגד צרבות.
אני מפחדת מעור עודף ומגעיל שיגרום לי להיראות כמו מפלצת.
אני מפחדת מתת תזונה שיש לכל מי שאני מכירה שעשה את הניתוח הזה, שגורמת לנשירת שיער ואי סדירות בוסת ועוד.
מכל הסיבות האלה, לא עשיתי את הניתוח עד עכשיו.
אבל אני מפחדת שבלי הניתוח אני פשוט אמות. אמנם שתי המחלות הכרוניות שמלוות אותי כל חיי הן אופייניות לרזים והן לא ייעלמו אם ארזה, אבל כרגע הרופאים לא מטפלים בי ברצינות כי כל מה שיש להם להגיד לי זה לעשות ניתוח (גם כשאני מגיעה עם דלקת גרון). אני מפחדת למות רק בגלל הזלזול של רופאים במדינת ישראל בחיי האדם של שמנים. כבר אושפזתי פעם אחת בבי"ח לאחר שהרופאה התעלמה מסימנים מקדימים בולטים למה שהיה לי, כי היא אמרה שעד שלא ארזה היא לא מוכנה לטפל בי (היא הייתה רופאת היחידה הצבאית שלי, לא היה לי רופא אחר לפנות אליו).
אני ממש לא מפסיקה לבכות בגלל זה. אני מרגישה באמת כמו מישהי שמכריחים אותה להשתנות בשביל להתאים לסביבה, אני מתארת לי שההשוואה ליהודים שאנוסים להתנצר צורמת לחלקכם אבל זו התחושה שלי.
בינתיים אני לא ניגשת לניתוח, אבל אני לא חושבת שאוכל לדחות את זה עוד הרבה.
אני לא לגמרי יודעת מה אני מחפשת כאן, אני חושבת שבעיקר לפרוק.
אני מפחדת שלעולם לא אוכל למצוא אהבה. במצבי הנוכחי אני מאמינה שאוכל לפגוש גבר נפלא שיאהב אותי ואוהב אותו ונחיה יחד באושר, אבל אני יודעת שאחרי הניתוח אני כל הזמן אחשוב שהגבר הזה איתי רק כי אני כוסית, רק בשביל הסקס, רק בגלל הגוף, ואני לא אוכל לעולם להיות שלמה במערכת יחסים ולדעת שהגבר שאיתי אוהב אותי כפי שאני.
אני מפחדת שאהיה אומללה כל הזמן כי אני אוותר בעצם על הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, על האוכל. זה יהיה כמו לקטוע רגל לספורטאי, לעקור את מיתרי הקול של זמרת, לקחת מכל אדם את התחביב שלו, התשוקה שלו, העצמי שלו. האוכל הוא הכיף שלי, ואני יודעת שהוא יחסר לי ואהיה אומללה בלעדיו.
אני מפחדת מצרבות שלא ייפסקו לעולם.
אני מפחדת מדלף, זונדה, רעב, זיהום, סיכונים איומים שבאים עם הניתוח.
אני מפחדת שתמיד ארגיש מזוייפת, לעולם לא אהיה שלמה עם עצמי, כי זאת לא אני- אני האמיתית היא שמנה. כשאהיה רזה לא אוכל להסתכל על עצמי במראה, לא אוכל לאהוב את עצמי באמת, כי זאת לא אני, זה שקר. כמו יהודי שאנוס להתנצר, אלא שאני לא אוכל לקיים את האכילה שלי אפילו בהיחבא. אני לא רוצה לחיות עם צביעות כל החיים שלי.
אני מפחדת מהיום שבו יימאס לי לקחת את הכדורים הקבועים שאהיה חייבת לקחת לאחר הניתוח, הויטמינים הברזל ונגד צרבות.
אני מפחדת מעור עודף ומגעיל שיגרום לי להיראות כמו מפלצת.
אני מפחדת מתת תזונה שיש לכל מי שאני מכירה שעשה את הניתוח הזה, שגורמת לנשירת שיער ואי סדירות בוסת ועוד.
מכל הסיבות האלה, לא עשיתי את הניתוח עד עכשיו.
אבל אני מפחדת שבלי הניתוח אני פשוט אמות. אמנם שתי המחלות הכרוניות שמלוות אותי כל חיי הן אופייניות לרזים והן לא ייעלמו אם ארזה, אבל כרגע הרופאים לא מטפלים בי ברצינות כי כל מה שיש להם להגיד לי זה לעשות ניתוח (גם כשאני מגיעה עם דלקת גרון). אני מפחדת למות רק בגלל הזלזול של רופאים במדינת ישראל בחיי האדם של שמנים. כבר אושפזתי פעם אחת בבי"ח לאחר שהרופאה התעלמה מסימנים מקדימים בולטים למה שהיה לי, כי היא אמרה שעד שלא ארזה היא לא מוכנה לטפל בי (היא הייתה רופאת היחידה הצבאית שלי, לא היה לי רופא אחר לפנות אליו).
אני ממש לא מפסיקה לבכות בגלל זה. אני מרגישה באמת כמו מישהי שמכריחים אותה להשתנות בשביל להתאים לסביבה, אני מתארת לי שההשוואה ליהודים שאנוסים להתנצר צורמת לחלקכם אבל זו התחושה שלי.
בינתיים אני לא ניגשת לניתוח, אבל אני לא חושבת שאוכל לדחות את זה עוד הרבה.
אני לא לגמרי יודעת מה אני מחפשת כאן, אני חושבת שבעיקר לפרוק.
