הדודה הזאת היא מהדור שהאמין בלב שלם ב"למען המולדת עשרה בנים ללדת"- מבחינתה, זה נאמר בכוונה טובה-
הרי אנחנו ציונים נאמנים, וכבוד ושימחה לנו לייצר חיילים...
ברור שאני הצטמררתי, כי אכן היא נגעה בחרדות הגדולות שלי,
אבל נדמה לי שזה מעבר לחוסר טאקט, זו תפיסה לפיה היחיד הוא בורג בגלגלי המהפכה, זה ייעודו, והוא אמור לשמוח אם מתאפשר לו להיות בורג יעיל במיוחד.
ועוד- שבמדינת ישראל יעיל במיוחד, משמעו חייל.
כאילו משורר/ת (למשל) יעיל/ה פחות.
היא ביטאה את זה בצורה קיצונית, אבל נדמה לי שרובנו
הולכים בתלם הזה, גם אם לא בצורה נמרצת וטוטאלית כמוה.
והתהיות האלה עולות אצלי ביתר-שאת, בימים כגון יום הזכרון.
