מפחיד.
אני חושבת עליה, על הילדה היפה. עיניים קצת שקועות, קצת עצובות, כחולות כמו במוזיקה, כמו מנגינת מארש ביום אפור. חושבת על הראש הזה שלה. המבוך המפותל שנראה שאין לו סוף, שאפילו את התחלתו כבר בלתי אפשרי לזכור. אני חושבת עליה שותקת. מדמיינת את הקווים של הגוף, שוכבת על המיטה בחושך היחסי של החדר שלה, חלונות קטנים לחלל כל כך גדול. תנועת עיניים איטית, עצלה כמעט עושה את דרכה אל התקרה. הנשימות כבדות הופכות לקצב תופים. אני אוהבת אותה עוד לפני שאני שומעת את הקול שלה, עוד לפני שאני רואה את הפנים שלה. הלב שלי הולם בגללה. זה אירוני, אני חושבת. שפעם כשדמיינתי אהבה פחדתי כל כך מהפיזיות שלה. לא דמיינתי לרגע שזה יהיה ההפך. שהרגש יהיה האתגר. לפעמים אני מפחדת ממנה. מהילדה הזו. מהעיניים האלו. אני מפחדת מכל השכבות שצריך לקלף ומכל הרגשות שצריך להרגיש. אני חושבת שהרגשתי כל כך הרבה בשמונה השנים האחרונות שאולי אזלו לי הכוחות לחשוב יותר מדי. לפעמים אני מנסה לפשט את הדברים למרות שהם אמורים להיות מורכבים. הייתי רוצה להחלים לאט. לבלות שנה שלמה על הדשא. מתחת לזרמי ממטרות רכים. הייתי רוצה לאכול תפוחים אדומים ולנוח על עצמות הבריח שלה ולצייר ציורים קטנים על הרגל שלי בטוש שחור שהדיו בו אף פעם לא נגמר באמצע.
אני חושבת עליה, על הילדה היפה. עיניים קצת שקועות, קצת עצובות, כחולות כמו במוזיקה, כמו מנגינת מארש ביום אפור. חושבת על הראש הזה שלה. המבוך המפותל שנראה שאין לו סוף, שאפילו את התחלתו כבר בלתי אפשרי לזכור. אני חושבת עליה שותקת. מדמיינת את הקווים של הגוף, שוכבת על המיטה בחושך היחסי של החדר שלה, חלונות קטנים לחלל כל כך גדול. תנועת עיניים איטית, עצלה כמעט עושה את דרכה אל התקרה. הנשימות כבדות הופכות לקצב תופים. אני אוהבת אותה עוד לפני שאני שומעת את הקול שלה, עוד לפני שאני רואה את הפנים שלה. הלב שלי הולם בגללה. זה אירוני, אני חושבת. שפעם כשדמיינתי אהבה פחדתי כל כך מהפיזיות שלה. לא דמיינתי לרגע שזה יהיה ההפך. שהרגש יהיה האתגר. לפעמים אני מפחדת ממנה. מהילדה הזו. מהעיניים האלו. אני מפחדת מכל השכבות שצריך לקלף ומכל הרגשות שצריך להרגיש. אני חושבת שהרגשתי כל כך הרבה בשמונה השנים האחרונות שאולי אזלו לי הכוחות לחשוב יותר מדי. לפעמים אני מנסה לפשט את הדברים למרות שהם אמורים להיות מורכבים. הייתי רוצה להחלים לאט. לבלות שנה שלמה על הדשא. מתחת לזרמי ממטרות רכים. הייתי רוצה לאכול תפוחים אדומים ולנוח על עצמות הבריח שלה ולצייר ציורים קטנים על הרגל שלי בטוש שחור שהדיו בו אף פעם לא נגמר באמצע.
