מפלגת העבודה והתפיסה הבטחונית
שלום לכם חברים נכבדים, הבחירות מתקרבות ואיתם ההתלבטויות.
בבחירות הקודמות לא הצבעתי , ולאחר המחאה החברתית האדירה שהייתה בשנה שעברה הבנתי שזו טעות.
אי אפשר להפקיר את המגרש הפוליטי שבו מתקבלות החלטות שמשפיעות על כולנו בתירוץ שאין למי להצביע. כי אם אנחנו , הרוב השפוי שמחזיק את המדינה הזאת ונושא בנטל לא ישתתף במשחק הפוליטי , עתידנו יהיה רע.
מבחינת דעותיי הכלכליות - חברתיות , מפלגת העבודה בהנהגתה של שלי יחימוביץ היא הבחירה הטבעית ביותר. אולם אי אפשר להתעלם מהמציאות הבטחונית הסבוכה שמאיימת על כולנו. ולצערי בנושאים הרי גורל אלה , קולה של מפלגת העבודה לא מספיק ברור ולא מספיק מביא בשורה.
תפיסותיי הבטחוניות והמדיניות עדיין לא מגובשות באופן חד משמעי. באופן עקרוני אני תומך בחלוקת הארץ, כשמתנתקים מכל מיני אג'נדות לאומניות ודתיות מופרכות ומביטים על המציאות הדמוגרפית שבה אנחנו חיים - מסתבר שאין ממש ברירה אחרת. אי אפשר להיות מדינה יהודית ודמוקרטית כשבפועל אנחנו שולטים על מיעוט ערבי הולך וגדל , שיהפוך בעתיד הלא רחוק לרוב.
אולם אי אפשר להתעלם מהמציאות הבטחונית המורכבת , ומעליית כוחו של האיסלאם הרדיקלי סביבנו. בתור שחי בדרום הארץ במציאות של טילים ואיום תמידי , המציאות הזאת מוכרת לי היטב. אי אפשר להתכחש לעבודה שמצבנו הבטחוני הופך לגרוע יותר. ואי אפשר להתעלם מכך שהאזורים הבעייתים מבחינה בטחונית הם אותם איזורים שבהם אין לנו נוכחות צבאית. ההתנתקות מעזה אמנם לא הולידה את איום הטילים, אבל היא העצימה את האיום באופן משמעותי , החמאס הפך לכח מוביל ברצועה , ועזה הפכה לקן צרעות של טרור עולמי. ביהודה ושומרון למרות המציאות המורכבת והבעייתית (מבחינה דמוגרפית ומוסרית) אין איום של טילים , ולאחר שנות האנתיפאדה הסוערות , אפשר לומר שהמצב שם די התייצב.
ועל כן , אי אפשר להתעלם מהשאלה הנוקבת - מה יש לשמאל- מרכז הישראלי בכלל , ולמפלגת העבודה בפרט להציע בתחום הבטחון? לכאורה כשמסתכלים על המציאות מנקודת מבט בטחונית טהורה , הימין צדק והשמאל טעה. במקום שלום קבלנו טילים , ואיפה שצה''ל לא נמצא החמאס וגרורותיו תופסים שליטה. נוסחאת שתי המדינות לשני העמים הפכה כמעט לסוג של קנוצנזוס , אבל מבחינה בטחונית - מה שלי יחימוביץ מציעה לתושבי הדרום בפרט ולאזרחי ישראל בפרט?
שלום לכם חברים נכבדים, הבחירות מתקרבות ואיתם ההתלבטויות.
בבחירות הקודמות לא הצבעתי , ולאחר המחאה החברתית האדירה שהייתה בשנה שעברה הבנתי שזו טעות.
אי אפשר להפקיר את המגרש הפוליטי שבו מתקבלות החלטות שמשפיעות על כולנו בתירוץ שאין למי להצביע. כי אם אנחנו , הרוב השפוי שמחזיק את המדינה הזאת ונושא בנטל לא ישתתף במשחק הפוליטי , עתידנו יהיה רע.
מבחינת דעותיי הכלכליות - חברתיות , מפלגת העבודה בהנהגתה של שלי יחימוביץ היא הבחירה הטבעית ביותר. אולם אי אפשר להתעלם מהמציאות הבטחונית הסבוכה שמאיימת על כולנו. ולצערי בנושאים הרי גורל אלה , קולה של מפלגת העבודה לא מספיק ברור ולא מספיק מביא בשורה.
תפיסותיי הבטחוניות והמדיניות עדיין לא מגובשות באופן חד משמעי. באופן עקרוני אני תומך בחלוקת הארץ, כשמתנתקים מכל מיני אג'נדות לאומניות ודתיות מופרכות ומביטים על המציאות הדמוגרפית שבה אנחנו חיים - מסתבר שאין ממש ברירה אחרת. אי אפשר להיות מדינה יהודית ודמוקרטית כשבפועל אנחנו שולטים על מיעוט ערבי הולך וגדל , שיהפוך בעתיד הלא רחוק לרוב.
אולם אי אפשר להתעלם מהמציאות הבטחונית המורכבת , ומעליית כוחו של האיסלאם הרדיקלי סביבנו. בתור שחי בדרום הארץ במציאות של טילים ואיום תמידי , המציאות הזאת מוכרת לי היטב. אי אפשר להתכחש לעבודה שמצבנו הבטחוני הופך לגרוע יותר. ואי אפשר להתעלם מכך שהאזורים הבעייתים מבחינה בטחונית הם אותם איזורים שבהם אין לנו נוכחות צבאית. ההתנתקות מעזה אמנם לא הולידה את איום הטילים, אבל היא העצימה את האיום באופן משמעותי , החמאס הפך לכח מוביל ברצועה , ועזה הפכה לקן צרעות של טרור עולמי. ביהודה ושומרון למרות המציאות המורכבת והבעייתית (מבחינה דמוגרפית ומוסרית) אין איום של טילים , ולאחר שנות האנתיפאדה הסוערות , אפשר לומר שהמצב שם די התייצב.
ועל כן , אי אפשר להתעלם מהשאלה הנוקבת - מה יש לשמאל- מרכז הישראלי בכלל , ולמפלגת העבודה בפרט להציע בתחום הבטחון? לכאורה כשמסתכלים על המציאות מנקודת מבט בטחונית טהורה , הימין צדק והשמאל טעה. במקום שלום קבלנו טילים , ואיפה שצה''ל לא נמצא החמאס וגרורותיו תופסים שליטה. נוסחאת שתי המדינות לשני העמים הפכה כמעט לסוג של קנוצנזוס , אבל מבחינה בטחונית - מה שלי יחימוביץ מציעה לתושבי הדרום בפרט ולאזרחי ישראל בפרט?
