לאורנה נסיכת קלינסטי
New member
מפלס הנשימה
אזהרה: כל הנאמר למטה הוא פירושי החופשי והאישי לחלוטין לדברים, ויתכן שזוהי פלצנות מוחלטת. |אזהרה| פעולת הנשימה חוזרת שוב ושוב בשיריה של רונה קינן. היא מופיעה כבר בשם האלבום הראשון – "לנשום בספירה לאחור" – שורה שהושאלה מתוך השיר הפותח "עשר שניות". השיר הראשון עוסק באיפוק, ריסון הרגש שהכי טבעי בעולם שיתפרץ החוצה. "לנשום בספירה לאחור, עשר שניות וללכת" – הנשימה כאן היא משהו פיזי, נשימה לצורך הירגעות; אך כמובן יש לה גם מימד סימבולי, ומייצגת, לדעתי, סוג של דריכות-לקראת-מכה ששזורה לאורך כל האלבום הזה. השורות האחרונות בשיר הן "עשר שניות וללכת, ללכת". משאלת-הבריחה הברורה שבמילים האלו, ובשאר הטקסט שיחד עם הלחן יוצר סוג של עיר אפוקליפטית בה המקום הכי בטוח הוא גם הכי מסוכן (הדלת עליה אסור לדפוק); מתנגשת עם הכמיהה להישאר, לדבר, לאהוב. הגיטרה החשמלית דועכת לקראת השיר הבא "הקול שקורא לי", בו הדבר הבולט ביותר הוא המנגינה המונוטונית-מצמררת המלווה אותו. "קחי אותי איתך, תראי לי איך נוזל הזמן בצד שלך", גם כאן יש רצון לעבור בדלת אל תוך אדם אחר, דלת שעשויה להיות אסורה ומסוכנת. "את לא יודעת כמה אוויר אני צריכה בשביל לנשום, כמה לרוץ כדי לדרוך באותו המקום", אומרת הדוברת, שאולי היא קינן ואולי מישהי אחרת (ואולי גם וגם). הנשימה היא חיים, פעולה אלמנטרית שאמורה להיות פשוטה מאין כמוה. הקושי בנשימה מסמל קושי לחיות, ניתוק מהעולם הנורמטיבי של הנושמים בחופשיות. הדוברת צריכה כל-כך הרבה אוויר, כל-כך הרבה מאמץ, כדי פשוט לחיות – וכל המאמץ הזה חסר תוחלת, ריצה במקום. קינן אומרת "אפשר להגיד לזה לא", אך מהמשך דבריה ניתן להבין שבעצם אי אפשר. זהו מעגל שאין ממנו יציאה. אותה מטאפורה חוזרת בשיר "נס", שבאלבום השני "עיניים זרות". גם בשיר זה נוצרת תחושה של חוסר אונים, כליאה במקום ממנו אין מוצא. "איך אפשר לנשום\אין לנו מקום" זהו סוג של שדרוג לאמירה המקובלת "אין לי אוויר" כשמדברים על הרבה דברים שצריך לעשות, או על מחסור בחופש באופן כללי. אין מקום לנשום אומר: אנחנו לא שייכות לכאן, אנחנו כלואות כאן, בעולם הזה או בחברה הזאת או בסיטואציה הזאת, ורק נס יציל אותנו. "לא ידעתי איך לחזור\מקרקעית הבור\אל מפלס הנשימה" שרה קינן בשיר "הפעם האחרונה", ויוצרת שוב הפרדה בין העולם הנורמטיבי בו אנשים חיים ונושמים, לבין הבור הפרטי שלה בו לא ניתן לנשום. "צעד מדוד\הפסקה\נשימה" (סיפור מגירה) "ומרדימה את עצמי\נשימה נשימה" (שינה ישנה): עוד אזכורים לנשימה שלא אתעכב עליהם. השיר "Wait" מסתיים בזעקה מתוך שירם של הטוקינג הדס "Born Under Punches": "All I want is to breath \won't you breath with me". "כל מה שאני רוצה זה לנשום" – כל כך פשוט, כל כך קשה, כמו להגיד – "כל מה שאני רוצה זה שתאהבי אותי". אלו השורות האחרונות באלבום, והן משאירות אותך עם הרבה כאב על כל מה שיכול להיות אבל אף פעם לא יהיה, ועד כמה שתרצה אותו – זה לא ישנה בכלל. ואז, לאחר שלוש שנים, מגיע האלבום השני. הוא נפתח באופן שונה לגמרי מהראשון (גם מפתיחתו ובעיקר מסיומו), בצלילים מלודיים וקול רך, וכאילו כהמשך ישיר לשורות האחרונות שנאמרו לחלל באלבום הקודם, מגיעות השורות: "בסוף יגיע\ יגיע גם תורך\לנשום בשקט\למרות החושך\למרות כל מה שמכביד אותך לכאן". כאילו היא אומרת, ממקום בוגר יותר, לעצמה הצעירה: יהיה בסדר. הדברים הקשים לא יעלמו, הנשימה תמשיך להיות קשה (ראו "נס" שמגיע מיד אחרי-כן) ובכל זאת יכול להיות לי טוב. וגם לכם.
אזהרה: כל הנאמר למטה הוא פירושי החופשי והאישי לחלוטין לדברים, ויתכן שזוהי פלצנות מוחלטת. |אזהרה| פעולת הנשימה חוזרת שוב ושוב בשיריה של רונה קינן. היא מופיעה כבר בשם האלבום הראשון – "לנשום בספירה לאחור" – שורה שהושאלה מתוך השיר הפותח "עשר שניות". השיר הראשון עוסק באיפוק, ריסון הרגש שהכי טבעי בעולם שיתפרץ החוצה. "לנשום בספירה לאחור, עשר שניות וללכת" – הנשימה כאן היא משהו פיזי, נשימה לצורך הירגעות; אך כמובן יש לה גם מימד סימבולי, ומייצגת, לדעתי, סוג של דריכות-לקראת-מכה ששזורה לאורך כל האלבום הזה. השורות האחרונות בשיר הן "עשר שניות וללכת, ללכת". משאלת-הבריחה הברורה שבמילים האלו, ובשאר הטקסט שיחד עם הלחן יוצר סוג של עיר אפוקליפטית בה המקום הכי בטוח הוא גם הכי מסוכן (הדלת עליה אסור לדפוק); מתנגשת עם הכמיהה להישאר, לדבר, לאהוב. הגיטרה החשמלית דועכת לקראת השיר הבא "הקול שקורא לי", בו הדבר הבולט ביותר הוא המנגינה המונוטונית-מצמררת המלווה אותו. "קחי אותי איתך, תראי לי איך נוזל הזמן בצד שלך", גם כאן יש רצון לעבור בדלת אל תוך אדם אחר, דלת שעשויה להיות אסורה ומסוכנת. "את לא יודעת כמה אוויר אני צריכה בשביל לנשום, כמה לרוץ כדי לדרוך באותו המקום", אומרת הדוברת, שאולי היא קינן ואולי מישהי אחרת (ואולי גם וגם). הנשימה היא חיים, פעולה אלמנטרית שאמורה להיות פשוטה מאין כמוה. הקושי בנשימה מסמל קושי לחיות, ניתוק מהעולם הנורמטיבי של הנושמים בחופשיות. הדוברת צריכה כל-כך הרבה אוויר, כל-כך הרבה מאמץ, כדי פשוט לחיות – וכל המאמץ הזה חסר תוחלת, ריצה במקום. קינן אומרת "אפשר להגיד לזה לא", אך מהמשך דבריה ניתן להבין שבעצם אי אפשר. זהו מעגל שאין ממנו יציאה. אותה מטאפורה חוזרת בשיר "נס", שבאלבום השני "עיניים זרות". גם בשיר זה נוצרת תחושה של חוסר אונים, כליאה במקום ממנו אין מוצא. "איך אפשר לנשום\אין לנו מקום" זהו סוג של שדרוג לאמירה המקובלת "אין לי אוויר" כשמדברים על הרבה דברים שצריך לעשות, או על מחסור בחופש באופן כללי. אין מקום לנשום אומר: אנחנו לא שייכות לכאן, אנחנו כלואות כאן, בעולם הזה או בחברה הזאת או בסיטואציה הזאת, ורק נס יציל אותנו. "לא ידעתי איך לחזור\מקרקעית הבור\אל מפלס הנשימה" שרה קינן בשיר "הפעם האחרונה", ויוצרת שוב הפרדה בין העולם הנורמטיבי בו אנשים חיים ונושמים, לבין הבור הפרטי שלה בו לא ניתן לנשום. "צעד מדוד\הפסקה\נשימה" (סיפור מגירה) "ומרדימה את עצמי\נשימה נשימה" (שינה ישנה): עוד אזכורים לנשימה שלא אתעכב עליהם. השיר "Wait" מסתיים בזעקה מתוך שירם של הטוקינג הדס "Born Under Punches": "All I want is to breath \won't you breath with me". "כל מה שאני רוצה זה לנשום" – כל כך פשוט, כל כך קשה, כמו להגיד – "כל מה שאני רוצה זה שתאהבי אותי". אלו השורות האחרונות באלבום, והן משאירות אותך עם הרבה כאב על כל מה שיכול להיות אבל אף פעם לא יהיה, ועד כמה שתרצה אותו – זה לא ישנה בכלל. ואז, לאחר שלוש שנים, מגיע האלבום השני. הוא נפתח באופן שונה לגמרי מהראשון (גם מפתיחתו ובעיקר מסיומו), בצלילים מלודיים וקול רך, וכאילו כהמשך ישיר לשורות האחרונות שנאמרו לחלל באלבום הקודם, מגיעות השורות: "בסוף יגיע\ יגיע גם תורך\לנשום בשקט\למרות החושך\למרות כל מה שמכביד אותך לכאן". כאילו היא אומרת, ממקום בוגר יותר, לעצמה הצעירה: יהיה בסדר. הדברים הקשים לא יעלמו, הנשימה תמשיך להיות קשה (ראו "נס" שמגיע מיד אחרי-כן) ובכל זאת יכול להיות לי טוב. וגם לכם.