מפנים לחוץ או מחוץ לפנים?

coriatel

New member
מפנים לחוץ או מחוץ לפנים?

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שעלינו להגיע לשיווי צורה ולהדמות לבורא דרך עבודה על המידות. וזאת באמצעות החברה. חכמים גילו לנו כי עלינו לצמצם את השאיפה לקבל מהזולת דרך מעשים, כמו קבלת עול תורה ומצוות, התוועדות עם חברים וכן ויתורים וביצוע פעולות שמעדיפות את טובת הזולת לעומת טובת היחיד. עד כאן, ניתן לומר כי אופן העבודה הוא בביצוע פעולות חיצוניות (ללא רצון והרגש) ובכך לזכות בתפילה אמיתית ובשינוי הפנימי של האדם. עם כל זאת, גם ידוע כי השינוי הפנימי(הזדככות) מחולל תמורות כלפי המציאות החיצונית הסובבת והכוללת כהעתק. על כן דרוש ברור: האם גם בחברה המקיפה שלנו, עלינו להתפתח רוחנית תוך השקעה בעשייה חיצונית יותר ורחבה כלפי כלל ישראל(הפצה,קירוב לתו"מ) או שיש להשקיע בעיקר בפיתוח היחסיים שבתוך הסביבה הקרובה שבה אנו עובדים(גדלות חברים, לימוד, הכנות לקראת מפגשים)? בכלל, איך באמת מוצאים את האיזון והדרך הנכונה בחלוקת השקעת הייגיעה והעבודה(פנים וחוץ) להגיע מאהבת הבריות לאהבת השם? תודה,
 
טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך (קהלת)

לגבי "האיזון והדרך להגיע מאהבת הבריות לאהבת השם", הבעל שם-טוב אמר, שקיום ה- 611 מצוות מביאות את האדם למצווה ה-612 שהיא 'ואהבת לרעך כמוך', והמצווה הזו של 'ואהבת לרעך כמוך' מביאה את האדם למצווה ה- 613 שהיא 'ואהבת את ה' אלוקיך'. ואת אותו העיקרון מביא גם בעל הסולם באריכות במאמר 'מתן תורה'.
 
למעלה