מפעל הציונות.- מעריב, 20.9.2007
מפעל הציונות רונן שובל וארז תדמור על כך שגם אם תהיה פשרה, הזכות על הארץ היא לב הציונות. מענה לגדי טאוב במאמרו "סרטן האנטי ציונות" (18.9) מבקש גדי טאוב להסביר כי מפעל ההתנחלות מסייע לשונאי ישראל, ולכן על ישראל להפסיקו גם במחיר עימות עם "קומץ מתנחלים". ייתכן כי טאוב צודק בקביעתו כי ההתנחלויות הן מכשול הסברתי, וייתכן מאוד שהן גורמות נזק משמעותי לתדמית ישראל בעולם. מי שמביט באומץ על המציאות הדמוגרפית מבין, כי ישראל לא יכולה להישאר לעד בכל המקומות שבהם היא נמצאת כיום. אולם בטוטליות ובהתעלמות מאינטרסים ציוניים חיוניים טמון הכשל המרכזי בגישתו של טאוב, כשל שסותר את האתוס הציוני ועלול לפרקו מבפנים. גישת טאוב, המתיימרת לייצג את הציונות, מכפיפה למעשה את צדקת הציונות ואת מדיניותה של ישראל לשיקולים זרים. האם על מדינת ישראל להפוך מדיניות רק בגלל פגיעה בתדמית? האידיאולוגיה הציונית מתבססת על זכות מוסרית של העם היהודי לשוב למולדתו ההיסטורית ולהקים בה את מדינתו. כשקמה הציונות לא היה קו ירוק, וכשהוקמה המדינה לא היתה כל הפרדה בין תל-אביב לחברון. הפרדה זו נוצרה מכוח נסיבות צבאיות, אך אין בכוחן של נסיבות אלו להשפיע על זכותו המוסרית של העם היהודי על ארץ ישראל. נסיגה מלאה לקווי 67' פירושה נסיגה ממקומות בעלי חשיבות אסטרטגית ולאומית עליונה, משום שכביכול אין למדינה זכות עליהם. אולם, הבעיה היא שאם יש ליהודים זכות מוסרית להתגורר בהרצליה, קל וחומר שיש להם זכות מוסרית להתגורר גם בערי יהודה ובחוצות ירושלים. לשמור על העיקר, לוותר על הטפל בעיית ההתנחלויות אינה נוגעת לזכותנו על הארץ, אלא לעובדה שאם נישאר בכולן נעמוד בפני בעיה דמוגרפית. אולם אם נוותר על כולן ועל כל שטחי יהודה ושומרון נעמוד בפני הרס האתוס הציוני, שמשמעו שלילת זכותנו על הארץ. נסיגה כלשהי מחבלי מולדת ופינוי יישובים מסוימים צריכה להיות מוצדקת מאילוצים דמוגרפיים, ולא מתוקף נימוקים שמשמעותם היא שלעם היהודי אין זכות להתיישב בארצו. בוויכוח בין מצדדי הנסיגה לקו הירוק לבין המתנגדים לכל נסיגה ישנם נימוקים צודקים לשני הצדדים, ונימוקים שגויים לשני הצדדים. השמאל מזהיר, ובצדק, מהסכנה הדמוגרפית והימין מזהיר, ובצדק, מהסכנה הביטחונית ומהרס האתוס הציוני שבנסיגה לקו הירוק. אסטרטגיה ציונית כוללת צריכה לשמור על האתוס הציוני ולהביע את זכותנו על הארץ, תוך שקלול אילוצי הדמוגרפיה מחד גיסא, והאינטרסים הביטחוניים מאידך גיסא. המשמעות של נסיגה מלאה לקווי 67' ברורה: אם אין לנו זכות על ירושלים, נגרום לאובדן זכותנו על יתר הארץ. אם נוותר על ירושלים, על הכותל, על עיר דוד ועל מערת המכפלה, שכולם "שטחים כבושים", בשל קשיים, קל וחומר שבמשברים הבאים נברח גם ממקומות שכיום נראים נוחים יותר. אסטרטגיה ציונית אינה בבחירה בין שתי חלופות קיצוניות, המבטאות תפיסה של הכל או כלום, אלא בהבניית מדיניות השומרת על העיקר ומוותרת על הטפל. הכותבים הם מראשי תנועת "אם תרצו" הפועלת להחזרת הציונות למרכז
מפעל הציונות רונן שובל וארז תדמור על כך שגם אם תהיה פשרה, הזכות על הארץ היא לב הציונות. מענה לגדי טאוב במאמרו "סרטן האנטי ציונות" (18.9) מבקש גדי טאוב להסביר כי מפעל ההתנחלות מסייע לשונאי ישראל, ולכן על ישראל להפסיקו גם במחיר עימות עם "קומץ מתנחלים". ייתכן כי טאוב צודק בקביעתו כי ההתנחלויות הן מכשול הסברתי, וייתכן מאוד שהן גורמות נזק משמעותי לתדמית ישראל בעולם. מי שמביט באומץ על המציאות הדמוגרפית מבין, כי ישראל לא יכולה להישאר לעד בכל המקומות שבהם היא נמצאת כיום. אולם בטוטליות ובהתעלמות מאינטרסים ציוניים חיוניים טמון הכשל המרכזי בגישתו של טאוב, כשל שסותר את האתוס הציוני ועלול לפרקו מבפנים. גישת טאוב, המתיימרת לייצג את הציונות, מכפיפה למעשה את צדקת הציונות ואת מדיניותה של ישראל לשיקולים זרים. האם על מדינת ישראל להפוך מדיניות רק בגלל פגיעה בתדמית? האידיאולוגיה הציונית מתבססת על זכות מוסרית של העם היהודי לשוב למולדתו ההיסטורית ולהקים בה את מדינתו. כשקמה הציונות לא היה קו ירוק, וכשהוקמה המדינה לא היתה כל הפרדה בין תל-אביב לחברון. הפרדה זו נוצרה מכוח נסיבות צבאיות, אך אין בכוחן של נסיבות אלו להשפיע על זכותו המוסרית של העם היהודי על ארץ ישראל. נסיגה מלאה לקווי 67' פירושה נסיגה ממקומות בעלי חשיבות אסטרטגית ולאומית עליונה, משום שכביכול אין למדינה זכות עליהם. אולם, הבעיה היא שאם יש ליהודים זכות מוסרית להתגורר בהרצליה, קל וחומר שיש להם זכות מוסרית להתגורר גם בערי יהודה ובחוצות ירושלים. לשמור על העיקר, לוותר על הטפל בעיית ההתנחלויות אינה נוגעת לזכותנו על הארץ, אלא לעובדה שאם נישאר בכולן נעמוד בפני בעיה דמוגרפית. אולם אם נוותר על כולן ועל כל שטחי יהודה ושומרון נעמוד בפני הרס האתוס הציוני, שמשמעו שלילת זכותנו על הארץ. נסיגה כלשהי מחבלי מולדת ופינוי יישובים מסוימים צריכה להיות מוצדקת מאילוצים דמוגרפיים, ולא מתוקף נימוקים שמשמעותם היא שלעם היהודי אין זכות להתיישב בארצו. בוויכוח בין מצדדי הנסיגה לקו הירוק לבין המתנגדים לכל נסיגה ישנם נימוקים צודקים לשני הצדדים, ונימוקים שגויים לשני הצדדים. השמאל מזהיר, ובצדק, מהסכנה הדמוגרפית והימין מזהיר, ובצדק, מהסכנה הביטחונית ומהרס האתוס הציוני שבנסיגה לקו הירוק. אסטרטגיה ציונית כוללת צריכה לשמור על האתוס הציוני ולהביע את זכותנו על הארץ, תוך שקלול אילוצי הדמוגרפיה מחד גיסא, והאינטרסים הביטחוניים מאידך גיסא. המשמעות של נסיגה מלאה לקווי 67' ברורה: אם אין לנו זכות על ירושלים, נגרום לאובדן זכותנו על יתר הארץ. אם נוותר על ירושלים, על הכותל, על עיר דוד ועל מערת המכפלה, שכולם "שטחים כבושים", בשל קשיים, קל וחומר שבמשברים הבאים נברח גם ממקומות שכיום נראים נוחים יותר. אסטרטגיה ציונית אינה בבחירה בין שתי חלופות קיצוניות, המבטאות תפיסה של הכל או כלום, אלא בהבניית מדיניות השומרת על העיקר ומוותרת על הטפל. הכותבים הם מראשי תנועת "אם תרצו" הפועלת להחזרת הציונות למרכז