מפרסמת את ה"אני מאמין" שלי בפוסט נפרד

מפרסמת את ה"אני מאמין" שלי בפוסט נפרד

כי תרנגולת טעתה לחשוב שהוא מופנה אליה.
זו דעתי ללא קשר לאשה מסויימת, זו או אחרת. יצא לי לחזור עליה די בעקביות לאורך השנים בפוסטים רבים שכתבתי.
לכל אשה יש "אני מאמין" פרטי משלה.
שירה סיפרה שהיא נוהגת לקרוא לאחור את ההסטוריה של האשה לפני שהיא מגיבה לדבריה, כדי להגיב באופן המדוייק ביותר. זה כמובן עניינה שלה ולא מחייב אף אחת אחרת. כפי שה"אני מאמין" שלי הוא עניין פרטי שלי, אני פועלת לאורו והוא לא נוגע לאף אחת אחרת.



1. לספר למישהי באובדן איך ילד חדש מרפא באמת.
ומה על כל אלה שאין להן ילד חדש?
או ילד בכלל?
בעיני ולטעמי האישי - זו אמירה שאינה מעצימה ואינה מנחמת כלל, ולכן בקונטקסט של פורום אובדן קשה לי מאד לעכל אמירות כאלה. זה לא אומר שלכל אחת קשה או שזה לא נכון לכתוב אותן וזו כמובן רק דעתי הסובייקטיבית. אני לא הייתי רוצה שיכתבו לי כך לאחר אובדן.

2. לנחם מישהי כשהיא במקום שאין בו נחמה.
יש תהום. יש נשים שמגיעות אליה וניצבות על שפתה.
מי שיודעת על מה אני מדברת היתה שם. מי שלא - הלוואי שלעולם לא תעמוד שם.

3. לבטל כאב של מישהי כי הוא "לא נחשב". כאב בעיני הוא סובייקטיבי, ואם למישהי מאד מאד מאד כואב - ולא משנה מה השבוע המדויק בו איבדה הריון - אתייחס במלוא הכבוד והרצינות לאובדן שלה ולא אבטל אותו כי בסקאלה של האובדנים הוא 'רק' בשבוע מוקדם / 'רק' אובדן ראשון ושלל השוואות ממין זה.
 
שבוע אחרי הגרידה, מוסיפה קצת משלי

אני לא מתכוונת ליצור שרשורפלצת חדש, אבל מרשה לעצמי להגיב כאן בגלל שהאובדן שלי הוא זה שהצית את האש.
אם אתן מוצאות שהדברים שלי פוגעים, צר לי על כך ואתן מוזמנות לעצור את הקריאה באמצע ההודעה.
אם אתן חושבות שההודעה שלי תפחיד אתכן - אנא עצרו את הקריאה.
אם אתן חושבות שאני אפזר עליכן אבקת אובדן - בדיוק נגמרה לי האבקה, כל המלאי שלי נשפך על עצמי.

יש זמן לנחמה. אצל כל אחת הוא שונה וכל אחת מוצאת נחמה בדברים שונים.
יש זמן שבו אין נחמה. גם הזמן הזה שונה מאחת לאחת, אבל באופן אישי אני חושבת שדי ברור שמרגע הידיעה על האובדן הצפוי ולפחות למשך שבוע אחרי האובדן בפועל, אין שום נחמה.
מודה שלמרות שניסיתי לראות את הכוונות הטובות של כולן ולקבל באהבה את המילים והעצות, בתוך תוכי כעסתי וזעמתי על הנסיונות לנחם אותי.

למי שאיבדה הריון בשבוע מוקדם - האם זה עזר לכן שאמרו לכן ביום האובדן "לפחות זה בשבוע מוקדם"?
למי שההריון שלה נפל מעצמו ללא התערבות - האם זה עזר לכן שאמרו לכן בביקורת שאחרי האובדן "לפחות נפל לבד והרחם נקי ולא תצטרכי גרידה או ציטוטק"?
למי שהיתה צריכה להפסיק הריון באופן יזום - האם זה עזר לכן כשבייעוץ הגנטי אמרו לכן "לפחות ההחלטה ברורה ואין ספק שחייבים להפסיק את ההריון"?
למי שאיבדה הריון אחד בלבד - האם זה עזר לכן כשאמרו לכן "לפחות לא איבדת 3 הריונות בשנה אחת"?
למי שאיבדה בשנות ה-20 או ה-30 לחייה - האם זה עזר לכן כשאמרו לכן "את עוד צעירה ויש לך עוד המון שנים ללדת המון ילדים"?

יש זמן שאין בו נחמה! זהו זמן לשתיקה, לחיבוק, לדמעות.
יש זמן שבו צריך לקבל את הכאב כמו שהוא: גדול, שחור, מפחיד, מאיים ונורא.
יש זמן שבו גם מי שכבר זכתה ללדת בשמחה, כואבת כל כך כאילו אין לה כלום.
יש זמן לאמפתיה בלי נסיונות לתקן. זה לא פשוט כי הנטיה של רובנו היא לתקן או לנסות "להראות את האור" למי שנמצא בחושך וגם אני חוטאת בכך די הרבה, אבל באמת שיש זמן שבו אפשר לתת יד למי שנמצא בחושך ולשתוק ביחד בלי לנסות לתקן. זה די קשה לביצוע בפורמט טקסטואלי כמו פורום, אבל בהחלט בר ביצוע (ניתן למצוא דוגמאות גם כאן וגם בפורום השני בתגובות להודעת "7 בום" שלי).
יש זמן שבו מותר לחשוב "איזה מזל יש לה שכבר יש לה ילדה בריאה" ופשוט לא לכתוב את המחשבה הזו.

למקרה שזה לא ברור: בימים הקשים ביותר (ולצערי יש לי ימים כאלה בשפע בשנים האחרונות), אני קמה מהמיטה בזכות הבת שלי.
לפני שנה היינו באוטו בדרך לגן של הבת שלי ושרתי איתה בקולי קולות שיר שמילותיו הן "היום אני שמחה, ולא יודעת למה, היום אני רוקדת כל היום". אחרי שהורדתי אותה בגן, חזרתי למציאות השחורה ונסעתי לביה"ח לגרידה של ההריון החמישי שלי.
מבחינתי בימים הקשים והשחורים של אובדן, יש שני אנשים בלבד שיכולים לומר לי להתנחם בבת המופלאה והנהדרת שלי. האנשים הם ההורים של אותה ילדה מדהימה - בעלי ואני.

למרות כל הכאב והכעס והתסכול שלי ושל שאר המשתתפות כאן בפורום, אני מודה לכל אחת ואחת שישבה וחשבה וניסחה הודעה בתגובה לאובדן שלי.
למרות שנפגעתי, אני מעריכה (באמת, מכל הלב. בלי טיפת ציניות) את הרצון הטוב של כולן.
 

שירהד1

Member
מנהל
מרגשת, כנה ומפוקחת כתמיד


 
למעלה