מצאתי איזו כתבה..
היפניות רוצות להיות קוליות, אמריקאיות ושחורות נערות יפניות המכהות את עורן היא תופעה נפוצה במדינה. ברוח הדברים יצרה אמנית אמריקאית תערוכה המשלבת בין תרבות יפנית מסורתית להיפ הופ הפופולרי לאיונה רוזיל בראון יש אובססיה להיפ-הופ. כשהיא לא מאזינה לתקליטורים בבית, או יוצאת לציד בחנויות מוסיקה או לשיטוט במועדונים, היא מציירת תמונות העוסקות בנערות יפניות בעלות מודעות אופנתית, הרוצות להיראות קוליות, שחורות ואמריקאיות, כמו אלילות ההיפ-הופ שלהן. הנערות האלה, הידועות בכינוי גנגורו, לובשות בגדים מגניבים, צובעות את שערן, קולעות אותו ל-cornrows (צמות הדוקות שביניהן שבילים) ומכהות את עורן במכוני שיזוף או בעזרת מייק-אפ. לתופעת הגנגורו ("פנים שחורות") שורשים באמצע שנות התשעים. מקורם בניסיונן של הנערות היפניות לחקות את הזמרת הפופולרית והשזופה ילידת אוקינאווה, אמורו נאמי, ואת הדוגמנית הבריטית נעמי קמפבל. תודות לפופולריות הגואה של ההיפ-הופ ביפן, הסגידה התרחבה מאז גם לליל קים, "ראן די.אם.סי", מרי ג'יי בלייג', ה"ביג טיימרז" ואחרים. בראון, בת 37, התוודעה לתופעה לראשונה כשלמדה ציור במכון לאמנות של סן פרנסיסקו בסוף שנות התשעים. לאחר מכן היא ביקרה ביפן, שם נפגשה עם חברות בשבט הגנגורו ונדהמה לגלות עד כמה הן נמשכות לתרבות הנוער השחורה. החוויה הותירה אותה עם שאלות לא פתורות רבות והיתה השראה לקבוצה חדשה של יצירות. "ודאי שראיתי בני נוער לבנים בארצות הברית מבלים עם בני נוער שחורים, מסגלים את צורת ההליכה האופיינית לראפרים, את הסלנג ואת כל הסממנים האחרים", אמרה בראון בזמן שהציבה 15 מציוריה על הגנגורו במוזיאון ואדסוורת אתנאום בהרטפורד שבקונטיקט. "אבל הנוער ביפן ניסה להיות הכי שחור שאפשר. זה היה משהו שונה וחדש". לבראון רגשות מעורבים בנוגע לתופעת הגנגורו. "כאפריקאית-אמריקאית אני מוחמאת מכך שהמוסיקה והסגנון שלנו משפיעים כל כך", היא אומרת. "אבל אני מוכרחה לומר שבעיני האובססיה השחורה של הגנגורו היא די מוזרה וקצת פוגענית. הציורים שלי נובעים מהניסיון להבין את הניכוס הזה". הציורים של בראון משתמשים בעצמם בדגימות תרבותיות. היא לוקחת הדפסי עץ יפניים המכונים אוקיואה (ukiyo-e), שבהם נראים גיישות, נערות בית מרחץ, סמוראים ושחקני תיאטרון קאבוקי, ומשווה להם מראה חדש. התוצאה היא בני כלאיים קומיים, מראפרים עטויי קימונו ונושאי אקדחים ועד לקורטיזנות מחוצפות בפנים מושחרות, רסטות וציפורניים ארוכות וצבועות. היא מכנה אותם "אלגוריות אפרו-אסיאתיות". השילוב בין האוקיואה וההיפ ההופ בג'ונגל האמנות של היום, בן הכלאיים הוא חיה מוכרת למדי. אז מה הופך את הציורים האלה לשונים? ראשית, השילוב הלא צפוי בין דימויים תקופתיים יפניים לבין היפ-הופ הוא יותר מאשר כלי אסתטי קליט. בראון רואה קווים מקבילים בין אמנות האוקיואה לבין היפ-הופ: האיכות הסיפורית של שתי האמנויות, הפופולריות הרבה שלהן וחגיגת התענוגות החומריים. "קיימים גם קווים מקבילים", היא אומרת, "בין הבגדים הזוהרים והאופנתיים והשפע הדקדנטי המוצגים באוקיואה לבין האופנתיות, ההעלאה על נס של ההצלחה החומרית ואהבת התכשיטים היקרים ומנקרי העיניים של ההיפ-הופ". קיים גם עניין הגירוי. רוב האמנים המקושרים לתנועת האוקיואה יצרו הדפסים פורנוגרפיים, הידועים ביפאנית כשון-גא, או תמונות אביב. גם אמני היפ-הופ משתמשים בדימויים גסים כדי למכור אלבומים ובכמה מקרים אף משתתפים בסרטים פורנוגרפיים. לפעמים אביזרי האופנה גובלים בפרסומת סמויה. כובעים של חברת קנגול מעטרים כמה וכמה ראשים בציורים, וחולצות טי של חברת פובו בצבעים פסטליים מציצות מתחת לחלוקי קימונו, וכך גם זוג נעלי נייקי מבהיקות מדגם "אייר פורס 1". בנוסף לכך, בקבוקים של משקאות אלכוהוליים אופנתיים במועדונים מצויים בכל מקום. אולי הכוונה היא לעסוק במסחור של ההיפ-הופ, אבל התוצאה מותגית מדי. "באופן בסיסי מעניינת אותי ההשפעה העולמית של ההיפ-הופ", היא אומרת. "אני רוצה לחזור ליפן כדי לחפש אחרי גנגורו, אבל גם לבדוק את סין וקוריאה, שם סיפרו לי שההיפ-הופ מצליח בגדול. הגנגורו הוא רק רעיון אחד ואני לא רוצה לסרסר אותו".
היפניות רוצות להיות קוליות, אמריקאיות ושחורות נערות יפניות המכהות את עורן היא תופעה נפוצה במדינה. ברוח הדברים יצרה אמנית אמריקאית תערוכה המשלבת בין תרבות יפנית מסורתית להיפ הופ הפופולרי לאיונה רוזיל בראון יש אובססיה להיפ-הופ. כשהיא לא מאזינה לתקליטורים בבית, או יוצאת לציד בחנויות מוסיקה או לשיטוט במועדונים, היא מציירת תמונות העוסקות בנערות יפניות בעלות מודעות אופנתית, הרוצות להיראות קוליות, שחורות ואמריקאיות, כמו אלילות ההיפ-הופ שלהן. הנערות האלה, הידועות בכינוי גנגורו, לובשות בגדים מגניבים, צובעות את שערן, קולעות אותו ל-cornrows (צמות הדוקות שביניהן שבילים) ומכהות את עורן במכוני שיזוף או בעזרת מייק-אפ. לתופעת הגנגורו ("פנים שחורות") שורשים באמצע שנות התשעים. מקורם בניסיונן של הנערות היפניות לחקות את הזמרת הפופולרית והשזופה ילידת אוקינאווה, אמורו נאמי, ואת הדוגמנית הבריטית נעמי קמפבל. תודות לפופולריות הגואה של ההיפ-הופ ביפן, הסגידה התרחבה מאז גם לליל קים, "ראן די.אם.סי", מרי ג'יי בלייג', ה"ביג טיימרז" ואחרים. בראון, בת 37, התוודעה לתופעה לראשונה כשלמדה ציור במכון לאמנות של סן פרנסיסקו בסוף שנות התשעים. לאחר מכן היא ביקרה ביפן, שם נפגשה עם חברות בשבט הגנגורו ונדהמה לגלות עד כמה הן נמשכות לתרבות הנוער השחורה. החוויה הותירה אותה עם שאלות לא פתורות רבות והיתה השראה לקבוצה חדשה של יצירות. "ודאי שראיתי בני נוער לבנים בארצות הברית מבלים עם בני נוער שחורים, מסגלים את צורת ההליכה האופיינית לראפרים, את הסלנג ואת כל הסממנים האחרים", אמרה בראון בזמן שהציבה 15 מציוריה על הגנגורו במוזיאון ואדסוורת אתנאום בהרטפורד שבקונטיקט. "אבל הנוער ביפן ניסה להיות הכי שחור שאפשר. זה היה משהו שונה וחדש". לבראון רגשות מעורבים בנוגע לתופעת הגנגורו. "כאפריקאית-אמריקאית אני מוחמאת מכך שהמוסיקה והסגנון שלנו משפיעים כל כך", היא אומרת. "אבל אני מוכרחה לומר שבעיני האובססיה השחורה של הגנגורו היא די מוזרה וקצת פוגענית. הציורים שלי נובעים מהניסיון להבין את הניכוס הזה". הציורים של בראון משתמשים בעצמם בדגימות תרבותיות. היא לוקחת הדפסי עץ יפניים המכונים אוקיואה (ukiyo-e), שבהם נראים גיישות, נערות בית מרחץ, סמוראים ושחקני תיאטרון קאבוקי, ומשווה להם מראה חדש. התוצאה היא בני כלאיים קומיים, מראפרים עטויי קימונו ונושאי אקדחים ועד לקורטיזנות מחוצפות בפנים מושחרות, רסטות וציפורניים ארוכות וצבועות. היא מכנה אותם "אלגוריות אפרו-אסיאתיות". השילוב בין האוקיואה וההיפ ההופ בג'ונגל האמנות של היום, בן הכלאיים הוא חיה מוכרת למדי. אז מה הופך את הציורים האלה לשונים? ראשית, השילוב הלא צפוי בין דימויים תקופתיים יפניים לבין היפ-הופ הוא יותר מאשר כלי אסתטי קליט. בראון רואה קווים מקבילים בין אמנות האוקיואה לבין היפ-הופ: האיכות הסיפורית של שתי האמנויות, הפופולריות הרבה שלהן וחגיגת התענוגות החומריים. "קיימים גם קווים מקבילים", היא אומרת, "בין הבגדים הזוהרים והאופנתיים והשפע הדקדנטי המוצגים באוקיואה לבין האופנתיות, ההעלאה על נס של ההצלחה החומרית ואהבת התכשיטים היקרים ומנקרי העיניים של ההיפ-הופ". קיים גם עניין הגירוי. רוב האמנים המקושרים לתנועת האוקיואה יצרו הדפסים פורנוגרפיים, הידועים ביפאנית כשון-גא, או תמונות אביב. גם אמני היפ-הופ משתמשים בדימויים גסים כדי למכור אלבומים ובכמה מקרים אף משתתפים בסרטים פורנוגרפיים. לפעמים אביזרי האופנה גובלים בפרסומת סמויה. כובעים של חברת קנגול מעטרים כמה וכמה ראשים בציורים, וחולצות טי של חברת פובו בצבעים פסטליים מציצות מתחת לחלוקי קימונו, וכך גם זוג נעלי נייקי מבהיקות מדגם "אייר פורס 1". בנוסף לכך, בקבוקים של משקאות אלכוהוליים אופנתיים במועדונים מצויים בכל מקום. אולי הכוונה היא לעסוק במסחור של ההיפ-הופ, אבל התוצאה מותגית מדי. "באופן בסיסי מעניינת אותי ההשפעה העולמית של ההיפ-הופ", היא אומרת. "אני רוצה לחזור ליפן כדי לחפש אחרי גנגורו, אבל גם לבדוק את סין וקוריאה, שם סיפרו לי שההיפ-הופ מצליח בגדול. הגנגורו הוא רק רעיון אחד ואני לא רוצה לסרסר אותו".