מצבים משתנים באמצע החיים
אמצע החיים, לוגמים קפה, משפילים מבט, סביבנו המולה של אנשים, הם נעלמים לתוך חדרים קטנים, חלקם יוצאים מאושרים, חלקם יוצאים בוכים, מתוך אותם החדרים. גם אנחנו מחכים לתורנו להיכנס אל אותם החדרים. כמה זמן סך הכל עבר מאז? לא כל כך הרבה, זה עבר די מהר, עוד לא הספקנו הרבה, היו עליות, היו מורדות, היו גם ימים של סיוט. הכל נראה כל כך מבטיח בהתחלה, עד שלאט בלי שנרגיש, נבקע הסדק הראשון, והסדק הלך והתרחב, והחל מתפצל, לעשרות, מאות ואלפי סדקים אחרים, בהתחלה חיפשתי בי את האשמה, לא הצלחתי למצוא, אחר כך חיפשתי בך את האשמה, גם בך לא יכולתי למצוא, התחלנו לחפש אחד את השניה בפרטים הקטנים, ואכן מצאנו, הפכנו להיות מאוסים אחד על השניה. הסדק הראשון שנבקע, התחיל כשפג האמון, הייתה לך הרגשה שאני בוגד בך, הרגשת את זה בבטן, הרגשת את זה בפרטים הקטנים, את אף פעם לא טועה, תחושות הבטן שלך תמיד צודקות, ומזל עקרב שכמוך, חייב לנקום - ונקמת. לא הרגשתי כלום, אצלי הבטן לא מספרת לי כלום, אין לי תחושות בטן, לא יכולת לסבול את העובדה שהבטן שלי לא מספרת לי כלום, אז סיפרת לי, אני לא מאשים אותך, הרי הקשבת לקולות הבטן שלך, אפילו לא התרגזתי עלייך, שברגע שנבקעה הקרקע היציבה עליה דרך חלומנו, ברגע שהתפוררה שדרת אהבתנו, לא נותר דבר שיאחה אותה חזרה, נשארנו לחיות על פי התהום. ועכשיו אנחנו יושבים כאן, בבית הקפה הקטן והצפוף, לוגמים קפה, ומשפילים מבט, מחכים לתור שלנו, עוד רגע ונצא מכאן כבר לא כזוג, כל אחד מאתנו, ילך לדרכו, ילך לנסות לאחות מחדש את גורלו. לא חילקנו כלום בנינו, אני משאיר לך את הכל, אני מעדיף להשאיר אותך עם הזיכרונות, אני משאיר בידייך את מצבות חיי, כל פינה, כל חפץ, יהיה עבורך זיכרון צורב, לכל מקום שתפני מבט, בכל פינה ופינה, תרדוף אותך עוצמת ההחמצה , יעמוד מולך גלעד חיינו שהתפוגג. עוד רגע ויגיע התור שלנו, אין לי מושג לאן אני הולך מכאן, היה לי חלום, והוא איננו עוד, אין לי מושג אם אני עושה את הדבר הנכון, הבטן שלי לא נותנת לי הנחיות, אני פשוט מסתכל אל האופק, מביט, ולא רואה אותנו שם, אני רואה רק אותי, את כבר לא נמצאת באופק שלי, ואני לא עצוב, ואני לא כועס, ואני לא פגוע, אני אדיש לחלוטין. לוגמים קפה, משפילים מבט, באמצע שנות השלושים של חיינו המסתיימים, מכאן והלאה, כל אחד מאתנו יעמוד לגורלו, מכאן והלאה כל אחד מאתנו יגשש את דרכו. כל אחד מאתנו יאסוף לו את שברי חייו הפזורים, וינסה לצרף, שבר לשבר, רסיס לרסיס, קרע לקרע, עד שתושלם תמונה חדשה.
אמצע החיים, לוגמים קפה, משפילים מבט, סביבנו המולה של אנשים, הם נעלמים לתוך חדרים קטנים, חלקם יוצאים מאושרים, חלקם יוצאים בוכים, מתוך אותם החדרים. גם אנחנו מחכים לתורנו להיכנס אל אותם החדרים. כמה זמן סך הכל עבר מאז? לא כל כך הרבה, זה עבר די מהר, עוד לא הספקנו הרבה, היו עליות, היו מורדות, היו גם ימים של סיוט. הכל נראה כל כך מבטיח בהתחלה, עד שלאט בלי שנרגיש, נבקע הסדק הראשון, והסדק הלך והתרחב, והחל מתפצל, לעשרות, מאות ואלפי סדקים אחרים, בהתחלה חיפשתי בי את האשמה, לא הצלחתי למצוא, אחר כך חיפשתי בך את האשמה, גם בך לא יכולתי למצוא, התחלנו לחפש אחד את השניה בפרטים הקטנים, ואכן מצאנו, הפכנו להיות מאוסים אחד על השניה. הסדק הראשון שנבקע, התחיל כשפג האמון, הייתה לך הרגשה שאני בוגד בך, הרגשת את זה בבטן, הרגשת את זה בפרטים הקטנים, את אף פעם לא טועה, תחושות הבטן שלך תמיד צודקות, ומזל עקרב שכמוך, חייב לנקום - ונקמת. לא הרגשתי כלום, אצלי הבטן לא מספרת לי כלום, אין לי תחושות בטן, לא יכולת לסבול את העובדה שהבטן שלי לא מספרת לי כלום, אז סיפרת לי, אני לא מאשים אותך, הרי הקשבת לקולות הבטן שלך, אפילו לא התרגזתי עלייך, שברגע שנבקעה הקרקע היציבה עליה דרך חלומנו, ברגע שהתפוררה שדרת אהבתנו, לא נותר דבר שיאחה אותה חזרה, נשארנו לחיות על פי התהום. ועכשיו אנחנו יושבים כאן, בבית הקפה הקטן והצפוף, לוגמים קפה, ומשפילים מבט, מחכים לתור שלנו, עוד רגע ונצא מכאן כבר לא כזוג, כל אחד מאתנו, ילך לדרכו, ילך לנסות לאחות מחדש את גורלו. לא חילקנו כלום בנינו, אני משאיר לך את הכל, אני מעדיף להשאיר אותך עם הזיכרונות, אני משאיר בידייך את מצבות חיי, כל פינה, כל חפץ, יהיה עבורך זיכרון צורב, לכל מקום שתפני מבט, בכל פינה ופינה, תרדוף אותך עוצמת ההחמצה , יעמוד מולך גלעד חיינו שהתפוגג. עוד רגע ויגיע התור שלנו, אין לי מושג לאן אני הולך מכאן, היה לי חלום, והוא איננו עוד, אין לי מושג אם אני עושה את הדבר הנכון, הבטן שלי לא נותנת לי הנחיות, אני פשוט מסתכל אל האופק, מביט, ולא רואה אותנו שם, אני רואה רק אותי, את כבר לא נמצאת באופק שלי, ואני לא עצוב, ואני לא כועס, ואני לא פגוע, אני אדיש לחלוטין. לוגמים קפה, משפילים מבט, באמצע שנות השלושים של חיינו המסתיימים, מכאן והלאה, כל אחד מאתנו יעמוד לגורלו, מכאן והלאה כל אחד מאתנו יגשש את דרכו. כל אחד מאתנו יאסוף לו את שברי חייו הפזורים, וינסה לצרף, שבר לשבר, רסיס לרסיס, קרע לקרע, עד שתושלם תמונה חדשה.