מצבי רוח, פחדים ובושה

adva32

New member
מצבי רוח, פחדים ובושה

לא מצליחה להירדם למרות העייפות הגדולה, זה היריון ראשון שלי וידעתי מראש שיהיה עלי להזריק קלקסן, בגלל בעיה שהתגלתה לפני שנה. אני רק בשבוע השביעי, מלאה בחרדות מפני הפלה, שאין לי מושג מה זה כי מעולם לא חוויתי זאת, ואין לי מושג אם לנשים שעברו וחוששות מזה יותר קל מאשר לי כי הן יודעות לפחות ממה לחשוש. עדין לא סיפרתי על ההיריון לאף אחד, מלבד בן זוגי ואחותי (שלא ממש תומכת ומרוחקת), בא לי לספר לכל מי שלידי אבל אני מתאפקת שמא אתחרט אחר כך כי אם תהיה לי הפלה אני יודעת שנורא אתבייש בזה (למרות שראציונלית אני יודעת שאין לי סיבה) ולכן אני שומרת על הכל בסוד כדי שלא כל העולם ואישתו ידעו אם משהו רע יקרה. היום נפלט לי בטעות (אני שומרת סוד גרועה) ואני נורא מתחרטת על כך כי אני כבר עסוקה במה יהיה אם תהיה הפלה ואיך יסתכלו עלי. זה מדהים אותי כמה אני עסוקה ב"מה יגידו", המחשבה על הפלה יותר משהיא מפחידה אותי היא גורמת לי להרגיש פגומה, גורמת לי לחוש בושה, שכל העולם ירחם עלי או סתם ירכל או סתם יסתכל עלי ויחטט לי ברחם. אני לא יודעת אם אני בכלל מובנת אבל בפורום אנונימי מה איכפת לי לשפוך מחשבות בלי לדפוק חשבון....
 
אדווה יקרה - קחי את עצמך בידיים

הריון זה 9 חודשים של המון דברים: רגשות, דאגות, התרגשות, את נמצאת בטיפול, תאמיני שאת בידיים טובות, ותפסיקי בבקשה לחשוב על הפלות!! תשמחי על זה שהבעייה שלך התגלתה עוד לפני שנכנסת להריון, אצל רובנו הבעיות מתגלות רק אחרי הריונות לא מוצלחים... קחי נשימה עמוקה, ותתחילי לחשוב חיובי! אם את צריכה תמיכה או עזרה, קחי אותה. יש גורמים מקצועיים שיכולים לעזור, וגם אנחנו כאן עם אוזן קשבת...
 
אני מבינה על מה את מדברת

אני חושבת שכל אישה שאיבדה הריון מכירה את תחושת הפגימוּת והכשלון, מין "מה אני שווה אם אפילו את זה אני לא מסוגלת לעשות?", את תחושת הנחיתות מול נשים אחרות, את תחושת הניכור מהחברה האנושית, כאילו שאבדן ההריון הוא אקט אנטי סוציאלי. יש גם מימד חזק מאוד של אשמה שחוזר כמעט אצל כל אישה שעברה את ה"חויה" הזו, החל ממחשבות רציונליות (פחות או יותר) כמו "אם רק הייתי הולכת לבית החולים קודם יכלו לעצור את הצירים", וכלה במחשבות לא רציונליות כמו "הכל בגלל שהראיתי את הבטן יותר מדי ומישהו עשה לי עין הרע". אבל אני לא חושבת שאפשר לערבב בין זה ובין בושה. ההבדל בין בושה לאשמה הוא בדיוק במבט החיצוני שחושף אותך, וזה דבר שלדעתי בהחלט קיים בהתמודדות עם אבדן, החשש שאנשים ידעו כמה את למעשה פגומה, שיקרעו מעלייך את ההסוואה, ושתצטרכי לתת דין וחשבון על הכשלון שלך בפני כל העולם. עם זאת, אני חושבת שזה דבר יחסית זניח ומאוחר בהתמודדות עם אבדן הריון, כי עיקר הדבר (לפחות בעיניי) הוא ההתבוננות שלך פנימה, הנסיון להמשיג ולתמלל את הצער, שלא משאיר הרבה אנרגיה או תשומת לב לדברים שקורים מבחוץ ולמה שאנשים אומרים או לא אומרים עלייך, לפחות עד שלב מסוים בעיבוד האבל. זו זכותך המלאה להחליט מתי ואת מי לשתף בהריון שלך, מכל סיבה שנראית לך נכונה ורלבנטית, רק תזכרי שלאף אחת אין ביטוח נגד אבדנים, והם קורים לנשים בכל הגילאים, מכל השכבות הסותיו-אקונומיות, בכל מצב משפחתי. אבדן לא עושה אף אחת לאמא רעה. וגם אם אנחנו לא רוצות רחמים, אנחנו עשויות לרצות אמפתיה, כי באיזשהו שלב נהיה מאוד מעייף ללכת עם הראש בקיר נגד כל העולם. כך שלא תמיד אנחנו מרוויחות מלהסתיר. מאחלת לך הריון ארוך ותקין, ושכל המחשבות האלה יעברו ישר לארכיון. עתליה
 
למעלה