מצוות מחיית עמלק ושורש האמונה היהודית
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל-הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (דברים-כה יז-יט). נשאלת השאלה מה המשמעות המעשית של מצווה זו כאשר אין יותר עם עמלקי? הרי עם זה נכחד למעשה ואין לו זכר. מכאן יש להסיק שלהלכה זו-כמו בשתי ההלכות לעיל- יש משמעות שונה לגמרי מפרושה הפשוט ואין כוונתה הוראה מעשית מה לעשות במציאות כפי שניתן ללמוד מהפשט. אין בכוונתי לדון על הטעמים של מצווה זו ואיך התורה מצדיקה מה שנקרא בפי ה"הומניסטים" רצח עם. הרי אין לי הרבה לחדש בנושא. התורה בעצמה מספקת טעם למחיית עמלק ורבותינו ז"ל הרבו לדרוש פרשה זו ולמה אין לראות במצווה זו הוראה אכזרית או כפי שאומרים היום "פקודה בלתי חוקית בעליל". ברצוני להתמקד בהשוואה בין שני האזכורים שבתורה של פרשת עמלק (הראשון בספר שמות והשני בספר דברים) ולהראות מהשוואה זו לימוד חשוב ביותר. ראשית, ראוי לשים לב לשתי עובדות בפרשתנו שבספר דברים: א. חיוב מחיית עמלק חל על ישראל ב. הכתוב נותן טעם למצוות מחיית עמלק : עמלק פוגע בחלשים ללא שום סיבה או תועלת. לעומת זאת בספר שמות אותה פרשה נכתבת בצורה שונה לגמרי : ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר. א. משימת מחיית עמלק חלה על הקב"ה. ב. רצונו של הקב"ה למחות את זכר עמלק הוא בלתי מנומק. נחמה ליבוביץ מסבירה את ההבדל שבין ספר שמות לבין ספר דברים . מה שמובא בספר שמות הינו השתלשלות המאורעות שהתרחשו במדבר, ולכן אין קביעת ה' זקוקה לנימוקים. לחילופין, מה שמובא בספר דברים הוא סיכום הדברים ומשמעותם הנורמטיבית, ולפיכך יש שם עניין לבסס את המצווה כך שהיא תהיה מובנת למקיימיה. כאן המקום להעמיק את משמעות הדברים. כאשר הקב"ה פועל בעולם, קשה לנו כבני אדם להבין את תכלית פועלו בעולם ולתת נימוק לרצונותיו. רוב הנסיונות לפרש את מעשיו נועדו לכישלון ולמפח נפש. לכן יש צדיק וטוב לו ויש רשע ורע לו אבל יש גם צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. דהיינו אין כללים לפענוח מעשיו יתברך. קריאת פרשת עמלק בספר שמות לא מסגירה בשום פנים ואופן את חומרת מעשיו של עמלק. הדברים מובאים שם בצורה לקונית אם לא ניטראלית :ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק . לכאורה מעשה התקפת עמלק על ישראל לא נראה יותר חמור ממעשיהם הרעים של פרעה או של מדין או של עמון. ובכל זאת הקב"ה נשבע למחות את זכר עמלק ללא שום סיבה ותכלית. ישנו פה מסר חד וברור מעבר לפרוש הפשוט של מחיית עמלק : הניסיון להסביר את מעשיו של קב"ה בעולם בהתאם לאיזו תכלית או סיבה נועד לכישלון . רק נביא ה' או למי שיש רוח הקודש מסוגל לנסות להבין את תכלית מעשיו יתברך . ואכן בפרשתנו משה רבינו, גדול הנביאים, כאשר הוא בא להורות לבני ישראל על מצוות מחיית עמלק, הוא מבסס אותה על פי סיבה מפורשת "אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל-הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים". מצווה צריכה להיות מבוססת ומובנת למקיימיה למרות שקיומה אינה תלויה בהבנת תכליתה או סיבותיה ולכן משה טורח להסביר אותה לעם ישראל. הדבר שונה כאמור לגבי הקב"ה שאינו חייב לתת לנו שום הסברים או נימוקים וזהו יסוד האמונה שניתן ללמוד ממצווה זו.
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל-הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (דברים-כה יז-יט). נשאלת השאלה מה המשמעות המעשית של מצווה זו כאשר אין יותר עם עמלקי? הרי עם זה נכחד למעשה ואין לו זכר. מכאן יש להסיק שלהלכה זו-כמו בשתי ההלכות לעיל- יש משמעות שונה לגמרי מפרושה הפשוט ואין כוונתה הוראה מעשית מה לעשות במציאות כפי שניתן ללמוד מהפשט. אין בכוונתי לדון על הטעמים של מצווה זו ואיך התורה מצדיקה מה שנקרא בפי ה"הומניסטים" רצח עם. הרי אין לי הרבה לחדש בנושא. התורה בעצמה מספקת טעם למחיית עמלק ורבותינו ז"ל הרבו לדרוש פרשה זו ולמה אין לראות במצווה זו הוראה אכזרית או כפי שאומרים היום "פקודה בלתי חוקית בעליל". ברצוני להתמקד בהשוואה בין שני האזכורים שבתורה של פרשת עמלק (הראשון בספר שמות והשני בספר דברים) ולהראות מהשוואה זו לימוד חשוב ביותר. ראשית, ראוי לשים לב לשתי עובדות בפרשתנו שבספר דברים: א. חיוב מחיית עמלק חל על ישראל ב. הכתוב נותן טעם למצוות מחיית עמלק : עמלק פוגע בחלשים ללא שום סיבה או תועלת. לעומת זאת בספר שמות אותה פרשה נכתבת בצורה שונה לגמרי : ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר. א. משימת מחיית עמלק חלה על הקב"ה. ב. רצונו של הקב"ה למחות את זכר עמלק הוא בלתי מנומק. נחמה ליבוביץ מסבירה את ההבדל שבין ספר שמות לבין ספר דברים . מה שמובא בספר שמות הינו השתלשלות המאורעות שהתרחשו במדבר, ולכן אין קביעת ה' זקוקה לנימוקים. לחילופין, מה שמובא בספר דברים הוא סיכום הדברים ומשמעותם הנורמטיבית, ולפיכך יש שם עניין לבסס את המצווה כך שהיא תהיה מובנת למקיימיה. כאן המקום להעמיק את משמעות הדברים. כאשר הקב"ה פועל בעולם, קשה לנו כבני אדם להבין את תכלית פועלו בעולם ולתת נימוק לרצונותיו. רוב הנסיונות לפרש את מעשיו נועדו לכישלון ולמפח נפש. לכן יש צדיק וטוב לו ויש רשע ורע לו אבל יש גם צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. דהיינו אין כללים לפענוח מעשיו יתברך. קריאת פרשת עמלק בספר שמות לא מסגירה בשום פנים ואופן את חומרת מעשיו של עמלק. הדברים מובאים שם בצורה לקונית אם לא ניטראלית :ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק . לכאורה מעשה התקפת עמלק על ישראל לא נראה יותר חמור ממעשיהם הרעים של פרעה או של מדין או של עמון. ובכל זאת הקב"ה נשבע למחות את זכר עמלק ללא שום סיבה ותכלית. ישנו פה מסר חד וברור מעבר לפרוש הפשוט של מחיית עמלק : הניסיון להסביר את מעשיו של קב"ה בעולם בהתאם לאיזו תכלית או סיבה נועד לכישלון . רק נביא ה' או למי שיש רוח הקודש מסוגל לנסות להבין את תכלית מעשיו יתברך . ואכן בפרשתנו משה רבינו, גדול הנביאים, כאשר הוא בא להורות לבני ישראל על מצוות מחיית עמלק, הוא מבסס אותה על פי סיבה מפורשת "אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל-הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים". מצווה צריכה להיות מבוססת ומובנת למקיימיה למרות שקיומה אינה תלויה בהבנת תכליתה או סיבותיה ולכן משה טורח להסביר אותה לעם ישראל. הדבר שונה כאמור לגבי הקב"ה שאינו חייב לתת לנו שום הסברים או נימוקים וזהו יסוד האמונה שניתן ללמוד ממצווה זו.