מצויינות?

מצויינות?

אני מניח שלרוב חברי הפורום , אם לא לכל , יש שאיפות פרפקציוניסטיות . כלומר, רבים האנשים ששואפים ל"שלמות" או לרמה גבוהה יותר של השגים. אבל מהי מצויינות בעצם? המקור של המילה , לפחות בעברית היא- ציון . כלומר שפיטת היכולות וההשגים אל מול אנשים אחרים . אבל מי מגדיר מהי רמה גבוהה יותר ? אני מניח שזה כבר תלוי בתוצאה הנשפטת ובהשגים של שלל המבצעים . למרות זאת , ניתן לייחס למצוינות לאו דווקא את ההשג ההשוואתי, אלא את קבוצת הפוטנציאל . אבל אחרי מה אנו רודפים ? אחרי הכרה חברתית ביכולתינו ? אחרי תחרות מתמדת ? ונניח שהוצאנו ציון גבוהה , או שכתבו יצירה יוצאת דופן - למה זה שונה מקבלת ציון אחר או מעוד יצירה ? מה המשמעות הזו של הנסיון להתעלות שוב ושוב על הכלל? מצויינות קיימת בכלל?
 

TFNM

New member
ובוא נשתעשע

וואלה לא לכל האנשים יש שאיפות פרפקציוניסטיות,לא חסרות עדות תרבויות וסתם אנשים שאצליהם הסתפקות במועט היא המובן מאיליו. אין לי מושג למה לעזאזל התכוונת שאמרת קבוצת הפוטנציאל. אם אתה יודע 100% מהחומר של הספר הריסון אפשר לומר שאתה יודע אותו מצויין,ולכן אתה תדע את התוכן של הספר יותר טוב מכל שלא יודע אותו בעל פה כמוך. אנחנו רודפים? אנחנו רודפים אחרי ההצלחה בניסיון כושל למצוא אושר,המשמעות של כל התעלות על אחרים או השגת הישג או על מנת להשיג "הצלחה" והנה היופי,אצל כל אחד זה שונה! אצל מישהו אחד לקיים משפחה זה אושר עילאי,יש אנשים (וככה זה ממש ממש לא כולם) שאצליהם הצלחה זה להשיג מטרות,וכל הזמן להיתפתח,יש כאלה שיש להם מטרה אחת שהם יודעים שהיא לא ברת הישג אבל להיתקרב אליה כמה שיותר צעד צעד זה ההצלחה שלהם,ויש כאלה,שהסטנדאפיסט הזה תיאר יפה "אני רציתי מועדון סטאנד אפ משלי מאז אני ילד,עכשיו יש לי ואני מבסוט,תציע לי עוד מועדון או מיליון דולר אני לא אקח,אני השגתי את המטרה שלי ואני מבסוט" לכל אחד יש הגדרה שונה למצויינות,ולכן היא קיימת. וכמובן שיש את ההגדרה המילונית,משהו יכול להיות מצויין מעובדה או מהשוואה לאחרים. (אם משהו בנוי בדיוק כמו שהוא צריך להיות בנוי אז הוא בנוי מצויין מעובדה,אם משהו יותר טוב ממשהו אחר מכל סיבה שהיא אז הוא "טוב יותר" ואפילו מצויין בגלל ההשוואה "זה טוב אבל זה לא מצויי") וזהו.
 
ואחרי שהשתעשענו

מעבר לזה שאמרתי שאני מאמין שזה לרבים מאתנו ולא לכולנו .. אם הטענה מפריעה לך , הסר חשש מלבך - היא לא פוגעת בטענות ובתהיות הראשיות . קבוצת פוטנציאל - מצוינות יכולה להיות גם מוגדרת כפוטנציאל גלום בקבוצת אנשים . כלומר , האדם הוא לא מצטיין כי זכה בפרסים רבים , אלא כי יש לו היכולת לאו דווקא לזכות בפרסים(כלומר להיות מתוייג ע"י אחרים) אלא לעשות דברים יוצאים מגדר הרגיל , בגלל שהוא טומן בתוכו פוטנציאל רחב . זו רק אופציה אחת שהצגתי דרך אגב . ודרך אגב , רבים הם הרודפים אחרי מצוינות שלא כדי להשיג אושר . ניטשה דיבר על הסבל שבמצוינות ועל ההכרח לקחת את האומנות הטמונה בפרט ולהגיע למיצוי מלא שיבוא רק ע"י הסבל ... ולא האושר . בכל אופן , גם אם מדברים על דברים ברמה נמוכה יותר - אנשים רוצים להצטיין גם בשביל דברים אחרים . או באופן כללי - גם אם היה איש על אי בודד - הוא יהיה רוצה לבנות בית כמה שיותר טוב , לדוג כמה שיותר טוב , לגדל\לצוד אוכל בצורה הטובה ביותר . יש קשר ישיר בין מצוינות לבין אסטטיקה ויכולת . שנים שאנשים היו רוצים להכין את השטיחים האיכותיים ביותר , לכתוב את הספרים האיכותיים ביותר , למצוא תרופות או לפתח תוכנות מיוחדות . כל ההיסטוריה האנושית רצופה בשאיפה למצוינות (מיוון הקדומה .. דרך דה ויצ'י , מיכאלנג'לו , אינשטיין ורבים אחרים) ואין קשר ישיר בין מצוינות לבין אושר . על כן , הטענה בדבר הקומיקאי - אין היא קשורה לדיון זה אלא לדיון בנושא אושר , בנושא סיפוקים או בנושא הצלחה. אם לכל אחד הגדרה שונה של מצוינות, איך שכולם רואים באותם אנשים כמצטינים? אולי תוכן ההצטינות קשור לתרבות ודעה אישית (באפריקה מי שרוקד וצד הכי טוב ובמערב מי שכותב , מלחין וכן הלאה בצורה יוצאת דופן) אך המצוינות היא מוגדרת לטעמי כיוצא מן הכלל ביכולתו או בהשגיו. בכל אופן , אני אחזור על שאלה ממוקדת "מה המשמעות הזו של הנסיון להתעלות שוב ושוב על הכלל?" ואם אתה לא רואה בדחף זה דחף נפוץ וטמון באדם הגדל בחברת אנשים כלשהם , אינך חייב לענות .
 
המצויונות קיימת

נכון, ההגדרה למצוינות היא שונה אצל כל אחד מאתנו, ה"מצוין" שלי ממש לא דומה לזה של מישהו אחר, כל אחד רואה את זה שונה. אני שואפת למצוינות וגם פרפקציונסטית (יש תקופות שיותר וכאלו שפחות) אני מניחה שרצון להיות מצוין נובע מ: הטבע של האדם- כולנו תחרותיים כי זה בטבע שלנו. האופי- אנשים מגדירים עצמם ע"י השוואה לסביבה שלהם, עצם הידיעה שהם "הכי טובים" נותנת מעין לגיטמציה אישית ודרייב מסוים. הכרה מהסביבה- כשאתה בולט בהישגים אתה מקבל הכרה וזה עושה טוב, זה גם מנפח את האגו (למרות שאולי אגו זה קריטריון בפני עצמו) יש הרבה מניעים נוספים, אני מניחה, למה אדם רוצה להיות "מצוין", זה מה שעלה לי כרגע.. רק שיש לציין שפרפקציוניזם זו שאיפה לשלמות- כלומר משהו שאינו בר הישג. לא כל אדם ששואף למצוינות הוא גם פרפקציוניסט (נראה לי שזה כן מחובר באופן ההפוך- שפרפקציוניסטים תמיד שואפים למצוינות)
 
אוקיי אמקד שתים משאלותיי:

"ונניח שהוצאנו ציון גבוהה , או שכתבו יצירה יוצאת דופן - למה זה שונה מקבלת ציון אחר או מעוד יצירה ?" אני מתכוון , איך זה שמישהו בא ומגדיר לך שציון 100 הוא ציון טוב , ציון שעליו מקבלים שבחים , ציון שבשבילו מתחרים וציון 70 הוא פחות טוב(באמת?). או למה לא כל ספר הוא מצויין , ראבק - האדם עבד , השקיע , נתן מעצמו .. למה לא כל ספר הוא טוב . למה אנחנו שופטים , ומליא לשפוט .. אבל להחליט שזה טוב וזה לא טוב? באיזו זכות ? "מה המשמעות הזו של הנסיון להתעלות שוב ושוב על הכלל? " כלומר , איך ההתעלות הזו שדורשת מאמץ רב, השקעה וסבל משתווה ואף מתעלה מללכת לפי יכולתך הגולמית וזהו ? אם זה חברתי .. מצבנו בכי רע .. אם זה דבר אישי , כלומר האדם רוצה להוכיח לעצמו משהו - אני לא מבין את זה :\
 
כי

להיות ממוצע משמע "כרגיל", אין בזה שומדבר יוצא דופן, בולט או מיוחד, לכן הישג ממוצע לא ישליך לכך שנרגיש משהו יוצא מגדר הנורמליות אליו (רובנו לא נהיה מבואסים ולא נהיה מאושרים) להיות מעולה או מצוין במשהו- זה כן יוצא דופן, וכל אחד שנמצא מעל הממוצע ירגיש טוב יותר לגביי הישגיו פשוט כי זה לא "כרגיל".. אני חושבת שזה די שונה אצל כל אחד מאתנו, לכל אחד יש את המניעים האישיים שדוחפים אותו להיות מצוין בדבר כזה או אחר (בנוסף לכך שזה חלק מהטבע שלנו ולכך שאנחנו חיים בחברה)
 

Lee Jun Fan

New member
דעתי

אתחיל מהשאלה השנייה... אני לא חושב שהרצון לשאוף למצוינות הוא בגלל החברה (או לפחות, לא רק בגלל החברה...). לדעתי אנשים רבים פשוט רוצים להוכיח את עצמם בפני עצמם, להתעלות על עצמם, בלי קשר לחברה... עובדה: מצד אחד, שיאני עולם ממשיכים להתאמן ולשאוף תמיד ליותר גבוה ממה שהם הגיעו אליו, ומצד שני גם כאלה שהם לא שיאני עולם ויודעים (ומסכימים) שאין להם סיכוי לשבור שיאי עולם, ממשיכים להתאמן ולנסות לשבור את השיא של עצמם. הדוגמה הכי טובה לזה, לדעתי, היא מאסטרים באמנויות לחימה (אתה יודע, הסינים הזקנים האלה P:) הם כולם מתאמנים ושואפים להגיע לרמה יותר ויותר גבוהה, אבל אתה לעולם לא תראה אותם מתחרים זה בזה ומנסים להכריע מי טוב יותר. ובקשר לשאלה הראשונה: אתה משווה בין שני דברים שהם שונים בתכלית זה מזה... ציון במבחן - זה משהו מתמטי, מוגדר וברור. זה ברור ש-100 זה הציון הכי טוב שאפשר לקבל, ו-70 הוא ציון פחות טוב. במבחנים, באמת, הרף נקבע עפ"י החברה ועפ"י הרוב... אם כל הכיתה מקבלת 95+ במבחן מסוים, אז מישהו שקיבל 100 לא יגרום לכזאת התלהבות... לעומת זאת, במבחן אחר שכל הכיתה מקבלת בו 50-, ציון 75 זה ציון מעולה (ולא רק בעיני התלמידים, גם בעיני המורה... מניסיון עם המורה למתמטיקה). מה גם שתלמיד שעומד כל השנה על ציון 40, ופתאום מקבל במבחן 70, יהיה מרוצה ויקבל הערכה. לעומת זאת - ספר, זה דבר שאתה לא יכול לקבוע חד משמעית אם הוא טוב או לא, או איזה ספר יותר טוב... ספר נחשב בעיניך לטוב, אם אתה אוהב אותו, מתחבר אליו.. אם הוא מדבר אליך. ספר נחשב בעיני החברה לטוב אם הרבה אנשים אוהבים אותו ומתחברים אליו. מן הסתם, בני אדם מחפשים בד"כ דברים פשוטים וקבועים להסתמך עליהם, ולכן פותחו כל מיני "עקרונות" שהופכים ספר לספר טוב וכל מיני "כללים" שצריך לכתוב ספר לפיהם. על סמך מה? על סמך ניסיון, בעיקר... כשמוצאים מכנה משותף לכל הספרים שנחשבים טובים, קובעים שזה "כלל" לספר טוב...
 

yaakii

New member
השבוע נכנס אחד מאנשי הסגל בבית-הספר שלי

וגינה את הנוהג בבית-הספר שלנו, שתלמיד שלא מרוצה מציון המגן (=ציון שנתי) שלו מחליט לא לגשת לבגרות (וכך המגן נמחק והוא צריך (ויכול) לקבל מגן חדש בשנה הבאה). הוא הסביר שאנשים צריכים להתפשר גם על ציון שהוא לא 90-100 ושאף אחד לא מחייב אותם לצאת עם הציונים הכי טובים. בתגובה אמרתי לו "אבל מחנכים כאן למצויינות" (אחת מ'סיסמאות' בית-הספר), והוא ענה "מצויינות בהשקעה. הציון הוא רק קישוט". יש משהו בדבריו ואני חושב שזה מתקשר מאד לנאמר פה (פסקה שנייה מהסוף). מי מגדיר? החברה. ויש בזה פסול. החברה מגדירה את המצויינות לפי התוצאות ולא לפי העבודה, המאמץ. בשונה מהיהדות ששם "לפום צערא אגרא" (-על-פי הצער, כך השכר. והקב"ה יכול לדעת מי מצטער ומתאמץ יותר ומי פחות). אבל אותו חיסרון שקיים בחברה הוא לא ניתן לפתירה. כי אף אחד לא יכול למדוד מאמץ של אדם אחר, וגם אם כן, אם ייתנו ציונים ודרגות על-פי המאמץ ולא על-פי התוצאות החברה תהיה פחות יעילה. אז אנחנו נכנעים להגדרות החברה ומתאמצים להיות "מצויינים" על-פי הגדרות ותביעות החברה, כי רק כך אנחנו יכולים להשיג כסף, כבוד ושאר דברים שהאדם רוצה.
 
יש לכם אפשרות לכך שציון המגן יימחק? ../images/Emo12.gif

אצלנו הוא נמחק רק כשמסיימים י"ב. המדיניות היא שיש ציון מגן יחיד לכל שאלון ואין אפשרות לשנות אותו, גם לא שנה אחרי כן. (אלא אם יש סיפור בעייתי ויוצא דופן עם הילד) אני גם חושבת שיש משהו בדבריו. האיזון פה חשוב כי הציון זה לא באמת מה שמשנה, (אם הוא בטווח היחסית גבוה ולא נכשל כמובן) בעיקר איך שמגיעים אליו זה מה שמשנה. כמה שהייתי רוצה להאמין שזמני בבית הספר לא קובע מי ומה אני- הוא כן. אם אני מחליטה לרמות פה ושם, ליישר ולעוות עוד משהו ועוד משהו- אני הופכת להיות האדם הזה שמרמה, שלא נוהג במוסריות, אז הציונים היפים שיהיו כתובים בת"ב לא יהיו שווים כלום. מאז שהגעתי לתיכון יצא לי לראות מעט מאוד אנשים שלא יעשו הכל בשביל הציון. מרמים בכל דבר (מבחנים, מגנים, בגרויות), גונבים מבחנים כשאפשר. ולמרבה ההפתעה, לא רק אנשים ש"אין להם ברירה", אלא כאלו שעם המאמץ הקטן באמת מגיעים ל100 ויש להם יכולות מעולות. חשוב מאוד לדעתי, לראות את הדרך למטרה ולא רק את התוצר הסופי, כי הרי מה הוא שווה אם הוא הושג במרמה? באמת שכלום. (לקחתי את זה למקום אחר בכלל, פשוט זה מה שעלה לי מדבריך)
 

yaakii

New member
בכל מקום זה כך.

אם את לא ניגשת לבגרות מסויימת השנה, ציון המגן נמחק אוטומטית ואת חייבת לקבל ציון חדש. מסכים לחלוטין. הוצאות משקפות רק דבר אחד: את התוצאות... לא השקעה, לא מאמץ, לא הקרבות..
 
למעלה