מצוקה
אני בת 17 ואחותי הקטנה בת 13, היא ילדה עם ליקויי למידה. הוריי לא כפו עליה כל סוג של משמעת והיא עושה כל מה שהיא רוצה בלי לדפוק חשבון לאף אחד, הוריי כבר מתוסכלים וגם אני. היום לגמרי נשברתי כבר, נמאס לי נמאס לי מהכל, אני רק רוצה לברוח לאנשהו, נמאס לי שהיא עושה את כל מה שהיא רוצה ואף אחד לא עוצר בעדה כשהיא מתנהגת בצורה מכוערת. נמאס לי להתבייש שחברים שלי מדברים איתה כי היא לא דופקת לי חשבון ואומרת את כל מה שבא לה להגיד עליי, נמאס לי שהיא מתערבת בחיי, נמאס לי שכשיש לי כסף אני צריכה להחביא אותו בכל מיני חורים בחדר כדי שהיא לא תמצא, נמאס לי שכשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה ממני היא משתמשת באלימות פיזית או מילולית כלפיי (היא השתמשה באלימות פיזית פעם אחת- היא זרקה עליי שלט ממרחק של כמה מטרים וזה פגע לי בעוצמה בחזה והשאיר לי כמה וכמה סימנים כחולים), נמאס לי לראות את ההורים שלי חסרי אונים וללא יכולת לשלוט בה, נמאס לי שהיא לא מבינה, נמאס לי להתחשב בה, נמאס לי להיות נחמדה אליה (איך שהיא פונה אליי אני כבר מתייחסת אליה בצורה נוראה כי כבר אין לי כוח, אני יודעת שהיא תתחיל להתנהג כמו איזו חיה איפשהו בדרך), נמאס לי להיות סבלנית, נמאס לי לחרוק שיניים, נמאס לי להצטער בכל פעם שאני כן עצבנית מספיק (לא קורה הרבה) בשביל לתת לה בעיטה או סטירה, נמאס לי מהכל. היא פשוט הורסת אותנו אחד אחד ובזמן האחרון אני פשוט מתחרטת שלא הלכתי לאיזו פנימיה שהתעניינתי בה, כי פשוט כל הגועל נפש הזה היה נחסך ממני. ברור לי שהיא צריכה עזרה מבחוץ, אבל האמת שכבר לא איכפת לי, אין לי מושג איך להתמודד איתה בעצמי ואני מוצאת את עצמי חצי כועסת חצי מפחדת ממנה תמידית, ואני שונאת את זה. מספיק יש לי בית ספר ולחץ על הראש, למה צריך להיות ככה גם בבית?
אני בת 17 ואחותי הקטנה בת 13, היא ילדה עם ליקויי למידה. הוריי לא כפו עליה כל סוג של משמעת והיא עושה כל מה שהיא רוצה בלי לדפוק חשבון לאף אחד, הוריי כבר מתוסכלים וגם אני. היום לגמרי נשברתי כבר, נמאס לי נמאס לי מהכל, אני רק רוצה לברוח לאנשהו, נמאס לי שהיא עושה את כל מה שהיא רוצה ואף אחד לא עוצר בעדה כשהיא מתנהגת בצורה מכוערת. נמאס לי להתבייש שחברים שלי מדברים איתה כי היא לא דופקת לי חשבון ואומרת את כל מה שבא לה להגיד עליי, נמאס לי שהיא מתערבת בחיי, נמאס לי שכשיש לי כסף אני צריכה להחביא אותו בכל מיני חורים בחדר כדי שהיא לא תמצא, נמאס לי שכשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה ממני היא משתמשת באלימות פיזית או מילולית כלפיי (היא השתמשה באלימות פיזית פעם אחת- היא זרקה עליי שלט ממרחק של כמה מטרים וזה פגע לי בעוצמה בחזה והשאיר לי כמה וכמה סימנים כחולים), נמאס לי לראות את ההורים שלי חסרי אונים וללא יכולת לשלוט בה, נמאס לי שהיא לא מבינה, נמאס לי להתחשב בה, נמאס לי להיות נחמדה אליה (איך שהיא פונה אליי אני כבר מתייחסת אליה בצורה נוראה כי כבר אין לי כוח, אני יודעת שהיא תתחיל להתנהג כמו איזו חיה איפשהו בדרך), נמאס לי להיות סבלנית, נמאס לי לחרוק שיניים, נמאס לי להצטער בכל פעם שאני כן עצבנית מספיק (לא קורה הרבה) בשביל לתת לה בעיטה או סטירה, נמאס לי מהכל. היא פשוט הורסת אותנו אחד אחד ובזמן האחרון אני פשוט מתחרטת שלא הלכתי לאיזו פנימיה שהתעניינתי בה, כי פשוט כל הגועל נפש הזה היה נחסך ממני. ברור לי שהיא צריכה עזרה מבחוץ, אבל האמת שכבר לא איכפת לי, אין לי מושג איך להתמודד איתה בעצמי ואני מוצאת את עצמי חצי כועסת חצי מפחדת ממנה תמידית, ואני שונאת את זה. מספיק יש לי בית ספר ולחץ על הראש, למה צריך להיות ככה גם בבית?