מצור השחמט של וילסון -אצלי בבלוג.

מצור השחמט של וילסון -אצלי בבלוג.

טוב הסיפור מדבר על נער בן 17 עוד מעט 18 שנמצא באקדמיה צבאית. השנה 2143. גילו שישנם חיים מחוץ לכוכב שלנו אמנם רובם מהווים איום לכוכב ארץ... טוב כנסו ותראו. יחד עם הסיפור מתפתח גם רקע שאני עובד עליו בפוטושופ. הלינק למטה ו... הערות אם יש, או כאן או בפרטי. יום טוב
 

Yuli Gama

New member
גששי היקר

קצת כבוד לחברי הפורום :) למה אנחנו צריכים לרוץ אחריך כדי לתת לך תגובה? רוצה שיגיבו על יצירתך(או שלפחות יקראו אותה), תעשה מה שכולם עושים, תפרסם אותה בפורום פרק פרק.
 
צודק. טעות שלי. פרק ראשון:

הזכוכית הגדולה א´ "שח-מט!" וילסון קם מהכיסא עם חיוך עדין על שפתיו. "אתה רימית!" צעקה עליו אחותו, ולנטיין. "תפסיקי לתת לי תירוצים. תודי שאני יותר טוב ממך וזהו." "אתה יותר טוב ממני?" אמרה ולנטיין בנימה לועגת. "תתפלאי.." "טוב, זה כבר מוגזם.. אני לא מוכנה לשמוע את השטויות האלו." ולנטיין היא שחצנית ולכן לעולם לא תודה בתבוסה. ולנטיין קמה משולחן השחמט והתרחקה. "שיט´... ידעתי שלא הייתי צריך להרגיז אותה." וילסון התקרב לזכוכית הגדולה שמשקיפה על החלל והחל לחקור אט אט כל כוכב וכוכב. החלון היה בשימוש בזמן מלחמת היקום החמישית בתור מצפה על המתרחש בקרב. שם היו עומדים ראשי הצי האנושי ומפקדים על אנשיהם. אמנם המלחמה נגמרה והטכנולוגיה התקדמה ומכיוון אין שימוש לזכוכית היא הועברה לאקדמיה הצבאית לנוער, שם בילה וילסון. "מה אתה עושה?" שאל ניסים שהגיח בפתאומיות. ניסים היה הטבח, הוא הכיר את אביו של וילסון ז"ל. "כלום.." "רואים עליך שאתה חושב על משהו..." "אולי" השיב וילסון באופטימיות. "אהההה, אם זה לגבי המחשב שלך, אני מצטער. אתה יודע שלא התכוונתי ל-" "זה לא זה..." קטע אותו וילסון. "אז מה?" וילסון שתק. "נו בחייך וילסון! דבר!" "העניין הוא... ה... זה.." וילסון התחיל לגמגם "רוצים שאני יעבור לחלק ג´.." אמר וילסון בחשש. אמנם ניסים כבר לא היה שם, כנראה היה חסר סבלנות ועזב. וילסון נרגע והמשיך לתהות בכוכבים. * * * "האוכל מוכן!" אמר ניסים במערכת הכריזה שהיתה מפוזרת ברחבי מעבורת החלל. וילסון עזב את החלון הגדול והלך לעבר חדר האוכל. בדרך הילדים נתקלו בו. אך לו זה לו הפריע, הוא המשיך לתהות. וילסון התישב לייד אחותו שכמו תמיד, מגיעה ראשונה. "למה אתה לא אוכל?" שאלה ולנטיין בזמן שהיא אוכלת בנימוס. "אני לא רעב." "בסדר, רק אל תשכח שיש לנו מחר אימון קבוצה. שלא תתעלף באמצע." צחקה ולנטיין "את צודקת... עדיף שאני אוכל משהו" השיב אליה וילסון עם חיוך. לאחר שסיימו לאכול, ליווה וילסון את אחותו לחדרה. "ביי ואל." "רגע, ווילי, אנחנו צריכים לדבר..." "על מה?" "אממ.. לא עכשיו, אחרי האימון. תפגוש אותי ביציאה מספר 7" "אם זה כל כך חשוב לך, בסדר. חלומות נעימים" וילסון הגיע לחדרו, נשכב על המיטה ולא הצליח להרדם. בבקשה לא לקטול אותי, אני רק חובבן
 
פרק שני:

האימון א´ "ארוחת הבוקר מוכנה" הכריז ניסים במערכת הכריזה בזמן שוילסון יצא מהמקלחת. הוא לבש את הסרבל של האקדמיה ויצא לכיוון חדר האוכל. "בוקר טוב וילסון" אמרה הלן. אבל וילסון לא שמע. הלן הגביר את מהירות ההליכה שלו והתקדם לעברו של וילסון. "אמרתי בוקר טוב" וילסון הפנה את במבטו להלן. "בוקר טוב..." "אתה נראה ממש עייף.. לא ישנת?" "לא." "למה?" "סתם... אתה יודע איך זה ש-" לפתע קפצה ולנטיין על גבו של וילסון. "בוקר טוב!" הכריזה ולנטיין ונתנה נשיקה לאחיה. "בוקר טוב בוקר טוב, אבל תרדי לי מהגב!" "בסדר בסדר" צחקה ולנטיין. "בוקר טוב ואל.." אמר הלן. "בוקר טוב הלן." אמרה באדישות. ולנטיין לא אהבה את הלן במיוחד. היא טענה שהוא טיפש. ולנטיין היתה ראשונה בתור לחדר האוכל. אחריה הלן ווילסון עמד אחרון. אחרי שמגש האוכל שלהם היה מלא הם התישבו באחד הספסלים והחלו לאכול. "חסר לך אם אתה לא תבוא לאימון הבאטל היום." קבע וילסון. "למה?" "אתה יודע טוב מאד שעוד חיסור אחד ופיטר מעיף אותך מהקבוצה" "אין סיכוי. אני המגן הכי טוב שיש לו והוא יודע את זה." "נכון, אבל אתה מכיר את פיטר... הוא.. הוא.." "מניאק" קבעה וילנטיין בזמן שאכלה. "בדיוק כך" הגיב וילסון. "טוב טוב.. אני יבוא לאימון." * * * משחק הבאטל הוא משחק אלים במיוחד שדורש ארבע עשר שחקנים כאשר אחת עשר מהם מחליפים. אולם המשחק הוא אולם בצורה אליפטית עצום. לחצות אותו לאורכו, יקח 4 דקות בריצה ממוצעת. ושתיים לרוחבו. האולם עצמו הוא אור קולי ויחד עם יכולת מיוחדת של איבוד כח המשיכה הופך את המקום לדימוי מושלם של החלל. באולם ישנם גם אבנים גדולות המפוזרות ומשמשות בתור אסטרואידים. מטרת המשחק זהה לכדור יד אך ישנם שני כדורים. במשחק הבאטל אין אפילו עצירה אחת ולכן השחקנים חייבים להיות בעלי סיבולת גבוהה בכדי לשרוד משחק שלם. בשביל לזכות צריך לצבור 14 נקודות או עד שארבעים וחמש הדקות נגמרות והקבוצה בעלת מרבית הנקודות מנצחת. לרגליהם של השחקנים הוצמדו מבערים מזעריים שהופעלו בכח המחשבה. הקבוצה נכנסה לאולם. פיטר ראשון אחריו ולנטיין אחריה וילסון, הלן ושאר הקבוצה. "טוב אז ככה, ולנטיין, את מפקדת על קבוצה. תבחרי את השחקנים שלך.". "ווילי!" קראה ולנטיין במהירות. וילסון נעמד לייד אחותו והנהן לה. "המממ... האמיל". האמיל היה שמן וחזק עד מאד ולכן אהב פיטר להשתמש בו כמגן אמצעי שיוכל להדוף התקפות. "הלן" לחש וילסון באוזנה של ולנטיין. "הלן..." קראה ולנטיין בלית ברירה. וכך הם המשיכו לבחור שחקנים כל אחד לקבוצתו עד שלשתי הקבוצות היו 8 שחקנים. חמישה משתתפים ושלושה מחליפים. המנהג היה לשמור את החזקים לסוף ולכן וילסון והלן ישבו בצד וחיכו שולנטיין, שהיתה המפקדת של הקבוצה, תקרא להם לעלות. באמצע המשחק אחד השחקנים בקבוצתה של ולנטיין נפצע ורגלו נשברה בעקבות דמוי אסטרואיד שזרק האמיל. וילסון והלן ישר זינקו לאולם והוציא את השחקן. שם חיכתה אחות שטיפלה ברגלו. באמצעות מקרן לייזר מיוחד שמאחה את העצמות תוך מספר דקות בלבד. בקשר הודיעה ולנטיין על חילוף שחקנים. ג´ורג´ והארי עם הלן וווילי. במכשיר הקשר יכלה הקבוצה לתקשר אחד עם השני. הלן יצא למקומו לייד השער הוירטואלי ווילסון יצא להתקפה עם ולנטיין.
 
נ.ב.

אני מצטער שהסיפורים קצרים. אבל זה בגלל שיש לי בעיות קשב וריכוז וקשה לי להחזיק את עצמי יותר מדי זמן בכיסא ולכתוב...
 

michaelg123

New member
זה סיפור?!

לא כל כך הבנתי. אם זה סיפור, איפה העלילה? יש פה רק אוסף של תיאורים שלמען האמת גם בינהם אין שום קשר, משחק שחמט, ארוחה, משחק באטל. מה הקשר בין אחד לשני, אין זרימה, כל תיאור יכל לשהות במנותק. גם השם של הסיפור, למה לא קראת לו "הארוחה של וילסון" או "משחק הבאטל של וילסון"? וחוצמזה המשחק, שבירת העצמות ואיחויין בצורה "קסומה" קצת מזכיר לי סיפור אחר בצורה די מעוררת חשד. כרגיל אני מצטער על הביקורת הרעה שאני נותן, אל תתן לי לייאש אותך. אני אשמח לקרוא את הסיפור משופץ.
 
למעלה