fayd הפשוש
New member
מצטער.... אני פשוט חייב לפרוק את זה
לאלה שאנסו אותי... והרסו לי את החיים: זה היה בגיל 10, כן... כל כך צעיר, תמים, עדין, שברירי.. בידיוק בזמן שהיתי צריך לבנות ולתכנן לי את החיים שלי, לגבש את הזהות שלי, ואתם שברתם אותי, אני זוכר את היום הזה בברור, היה זה יום שמש, היה לי טוב, הרגשתי טוב, עד לשעה האחרונה של היום, ניכנסתי אם חברים שלי לחדר צדדי בבית הספר, שהיה מלא במזרנים, הכל היה בסדר, עד שאתם! נכנסתם, כל כך גדולים, כל כך מאימים, אתם היתם בני 17 ואני רק בן 10, כל החברים שלי הצליחו לצאת, רק אני לא, אני נישארתי לבד, בודד, נתון לרחמיכם, כל החברים שלי הפנו לי עורף והלכנו בלי להביט לאחור, בלי מחשבה אם אני בסדר או לא, לא ידעצי מה הולך לקרות, עד כדי כך היתי תמים, טיפש! זה מה שהיתי ואז האגרוף הראשון... דם... כולי מלא בדם, זה לא שינה לכם כלום, ואז השכבתם אותי על הריצפה, קרעתם ממני את הבגדים, וחדרתם לתוכי באכזריות, אינני יודע מאיפה היה לכם את כל הכעס הזה ששחרתם אלי, אייני יודע מדוע לא היתעלפתי, כל הכאב הזה, כל כל ההרגשה הזאת שמשהו ממך נישבר ניקרע, וכל הזמן הזה אתם צוחקים, כאילו אני לא שם, כאילו אתם לא עושים לי את מה שאתם עושים, ואני בכל זה לא יכול לזוז, מסתכל מלמעלה כאילו אני צופה בסרט, כאילו אני לא שם באמת, ואז התזתם לתוכי את החומר הלבן שלכם לתוכי, ועזבתם, השארתם אותי מכונס בפינה, שבור, מדמם, מכונס בתוך עצמי כמו כדור אבק, לא מסוגל לנשום, נדמה שלפני שניה החדר היה מלא באוויר, ועכשיו נדמה כאילו איין בו אוויר בכלל, לא מסוגל לקחת נשמה קטנה אפילו, מרוב כאב, ואז.. אני שומע וופ וופ, ואנ ייודע שזה האוויר שחודר לגרוני ויוצא החוצה בסידרה של אנקות קטנות וקדחניות, וכואבות, לא שאיכפת לי, הכאב שלי גדול מדי כדי שהייה לי איכפת מדבר פעות כמו נשימה, מעולם לא ידעתי כאב כזה, ואז כשהנשימה קצת מסתדרת אני מתחיל להרגיש משהו שהוא כמו נשקיתו קטנות וחולניות, חלקלקות וקטנות יוצאות מעזור הישבן שלי, ואני מתפלל לאלוהים שזה הייה זיעה או שתן, אך אנ ייודע שזה לא זה, אני יודע שזה דם, ואז אתם יודעים מה עשיתי? לא להכלתי לניגשתי למישטרה או למורה ואמרתי, לא... אני פשוט הלכתי הביתה, ניכנסתי לתוך הבית שלי וראית יאת ההורים שלי שותים קפה, הם שאלו אותי למה הבגדים שלי קרועים, ואני קישקשתי להם אייזה שטות על זה שהלכתי מכות בבית הספר, וכל כך רציתי שהם יאספו אותי וישאלו אותי מה באמת קרה, שיחבקו, ויגוננו, אך אתם יודעים מה הם עשו? הם האמינו לי.... האירוניה חוגגת! וכל תופעות הלוואי: ההקאות, המקלחות הארוכות ועדיין אתה לא יוצא בהרגשה שאתה נקי, האשמה, הבושה, וכלום לא עוזר, החור לא נעלם ולא קטן, אתה מסתובב אם חור בחזה שלך, אתה מרגיש שמשהו נגנב ממך, ואתה לא יכול להחזיר אותו, משהו יקר ונדיר שאתה זקוק לו כדי להמשיך לחיות והוא נגנב ממך, וכלום לא עוזר! אני בן 16 עכשיו... עדיין קרוע.... עדיי ןלא יכול להיתחבר... עדיין לא יכול לקיים קשר.... עדיין סולד קצת מסקס ובכל זאת מחריך את עצמי כדי להוכיך לעצמי שאני בסדר, עדיין לא מסוגל לאחות את השברים ולהמשיך הלאה... והכל בגללכם, רק רצתי שתדעו אייך אני מרגיש, ואלי... רק אולי.... תרגישו קצת חמלה, את אותה חמלה שהיתם צריכים להרגיש כלפי ילד בן 10 חסר הגנה שלא עשה לכם כלום, שבסך הכל היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון....
לאלה שאנסו אותי... והרסו לי את החיים: זה היה בגיל 10, כן... כל כך צעיר, תמים, עדין, שברירי.. בידיוק בזמן שהיתי צריך לבנות ולתכנן לי את החיים שלי, לגבש את הזהות שלי, ואתם שברתם אותי, אני זוכר את היום הזה בברור, היה זה יום שמש, היה לי טוב, הרגשתי טוב, עד לשעה האחרונה של היום, ניכנסתי אם חברים שלי לחדר צדדי בבית הספר, שהיה מלא במזרנים, הכל היה בסדר, עד שאתם! נכנסתם, כל כך גדולים, כל כך מאימים, אתם היתם בני 17 ואני רק בן 10, כל החברים שלי הצליחו לצאת, רק אני לא, אני נישארתי לבד, בודד, נתון לרחמיכם, כל החברים שלי הפנו לי עורף והלכנו בלי להביט לאחור, בלי מחשבה אם אני בסדר או לא, לא ידעצי מה הולך לקרות, עד כדי כך היתי תמים, טיפש! זה מה שהיתי ואז האגרוף הראשון... דם... כולי מלא בדם, זה לא שינה לכם כלום, ואז השכבתם אותי על הריצפה, קרעתם ממני את הבגדים, וחדרתם לתוכי באכזריות, אינני יודע מאיפה היה לכם את כל הכעס הזה ששחרתם אלי, אייני יודע מדוע לא היתעלפתי, כל הכאב הזה, כל כל ההרגשה הזאת שמשהו ממך נישבר ניקרע, וכל הזמן הזה אתם צוחקים, כאילו אני לא שם, כאילו אתם לא עושים לי את מה שאתם עושים, ואני בכל זה לא יכול לזוז, מסתכל מלמעלה כאילו אני צופה בסרט, כאילו אני לא שם באמת, ואז התזתם לתוכי את החומר הלבן שלכם לתוכי, ועזבתם, השארתם אותי מכונס בפינה, שבור, מדמם, מכונס בתוך עצמי כמו כדור אבק, לא מסוגל לנשום, נדמה שלפני שניה החדר היה מלא באוויר, ועכשיו נדמה כאילו איין בו אוויר בכלל, לא מסוגל לקחת נשמה קטנה אפילו, מרוב כאב, ואז.. אני שומע וופ וופ, ואנ ייודע שזה האוויר שחודר לגרוני ויוצא החוצה בסידרה של אנקות קטנות וקדחניות, וכואבות, לא שאיכפת לי, הכאב שלי גדול מדי כדי שהייה לי איכפת מדבר פעות כמו נשימה, מעולם לא ידעתי כאב כזה, ואז כשהנשימה קצת מסתדרת אני מתחיל להרגיש משהו שהוא כמו נשקיתו קטנות וחולניות, חלקלקות וקטנות יוצאות מעזור הישבן שלי, ואני מתפלל לאלוהים שזה הייה זיעה או שתן, אך אנ ייודע שזה לא זה, אני יודע שזה דם, ואז אתם יודעים מה עשיתי? לא להכלתי לניגשתי למישטרה או למורה ואמרתי, לא... אני פשוט הלכתי הביתה, ניכנסתי לתוך הבית שלי וראית יאת ההורים שלי שותים קפה, הם שאלו אותי למה הבגדים שלי קרועים, ואני קישקשתי להם אייזה שטות על זה שהלכתי מכות בבית הספר, וכל כך רציתי שהם יאספו אותי וישאלו אותי מה באמת קרה, שיחבקו, ויגוננו, אך אתם יודעים מה הם עשו? הם האמינו לי.... האירוניה חוגגת! וכל תופעות הלוואי: ההקאות, המקלחות הארוכות ועדיין אתה לא יוצא בהרגשה שאתה נקי, האשמה, הבושה, וכלום לא עוזר, החור לא נעלם ולא קטן, אתה מסתובב אם חור בחזה שלך, אתה מרגיש שמשהו נגנב ממך, ואתה לא יכול להחזיר אותו, משהו יקר ונדיר שאתה זקוק לו כדי להמשיך לחיות והוא נגנב ממך, וכלום לא עוזר! אני בן 16 עכשיו... עדיין קרוע.... עדיי ןלא יכול להיתחבר... עדיין לא יכול לקיים קשר.... עדיין סולד קצת מסקס ובכל זאת מחריך את עצמי כדי להוכיך לעצמי שאני בסדר, עדיין לא מסוגל לאחות את השברים ולהמשיך הלאה... והכל בגללכם, רק רצתי שתדעו אייך אני מרגיש, ואלי... רק אולי.... תרגישו קצת חמלה, את אותה חמלה שהיתם צריכים להרגיש כלפי ילד בן 10 חסר הגנה שלא עשה לכם כלום, שבסך הכל היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון....
