מצטרפת אליכם בצער רב

[miri aka]

מצטרפת אליכם בצער רב

כבר שנתיים שהבת בצבא וליבי מתמלא גאווה,ואף לא טיפה של פחד. היא משרתת כבקרית שליטה ימית,אפילויצאה לקצונה.רק עכשיו, כשהבן מתקרב לגיוס, החששות מתחילות. בניגוד לבת, הוא מתגייס לקרבי, ואיזה קרבי- צנחנים. אם לא די בכך, הוא יקבל ראיון ליחידת דובדבן אחרי הגיוס. ואם זה לא מספיק על מנת לעורר את הדאגה שלי, הרי שהילד ביקש מאביו (קצין בכיר בצנחנים) להכניס אותו למסתערבים של דובדבן. הבן קיבל את המורעלות של אביו, ואני לא יכולה לעשות כלום מאשר לפחד ולספור כל רגע עד הגיוס.

 

[oshiko]

מצרפים אותך בשמחה רבה ../images/Emo13.gif

קודם כל, מברוק על הבת המוצלחת. שיהיה לה בהצלחה בקק"צ! לגבי הבן, לא נוכל לפטור את החששות שלך בכל מיני קלישאות. וודאי שיש חששות. אבל אולי תוכלי להתנחם בעובדה שיש בין גולשי הפורום הורים לחיילים ככמעט בכל היחידות הקרביות לסוגיהן. בדיעבד, לאחר כחצי שנה שהפורום קיים, אנחנו יודעים שאין בהכרח קורלציה בין מידת הדאגה היום-יומית למידת ה"קרביות" של היחידה. אני מניח שאחרי תקופה מסויימת של גלישה בפורום תגלי את זה בעצמך. יש לי חבר לעבודה שהבן שלו ב"דובדבן", אנחנו מחליפים חוויות לגבי שירות הבנים לעיתים קרובות (יש ליחידות של הבנים שלנו מבצעים משותפים, אחד כזה היה השבוע, אם-כי שלי עדין במסלול); ואני יכול לאמר לך בוודאות שהוא חי חיים רגילים וישן בלילה; מסתבר שמתרגלים לכל דבר...

 

[miri aka]

תודה לך

בהחלט מנכם להיות בין הורים לחיילים נוספים. כמובן שדאגות תמיד יש, את החששות, שהיו לי לפני גיוסה של הבת לבקרית שליטה ימית, מאשר החששות לגיוס הבן ללוחם וכנראה, כמסתערב. בכל מקרה אשמח להשאר.

 

[י רדן]

שולחת לך חיבוק והמון כוחות../images/Emo24.gif

 

[אימשל2]

לחיות את היום

אני לא יודעת מה לאחל לך ולבן. מצד אחד, מאחלת לבן להצליח במה שהוא רוצה, מצד שני יהיה לך אולי קל יותר אם הוא ישרת "רק בגדודים" של הצנחנים. אני עברתי את הדילמה לפני שבועיים, כשהבן הצליח לסיים את הגיבוש של היח"טיות של הצנחנים והיתה לו תחושה שהוא עשה את זה היטב. בדיעבד, הוא לא התקבל לאף אחת מהיח"טיות משום שהייתה תחרות גדולה מאד (כחמישה מועמדים לכל מקום פנוי) והוא התחיל את הטירונות בגדודים. זה שהבן שלך אותר כמתאים לגיבוש של דובדבן, עדיין לא אומר שהוא יתקבל ליחידה (אלא, אם אביו מוכן לקחת את הסיכון שרבים לא מוכנים לקחת ולהתערב בשיבוץ של הבן). גם אם יצליח להתקבל ליחידה עדיין לא אומר שיסיים את ההכשרה. כך, שאני מציעה לך לחיות כל יום עם מה שהוא טומן בחובו. זו דרך נהדרת להתמודד עם משברים קשים. בשיטה זו הצלחתי להתמודד עם תקופות עתירות חרדה ( שאומנם לא קשורות לשרות הצבאי אבל, קשות מאד לא פחות). רצוי לא לחשוב לטווח רחוק. לא לעשות מניפולציות "מה יהיה אם"... חוץ מזה, לחשוב אופטימי כל הזמן. לא תאמיני עד כמה אפשר לעשות סוגסטיה עצמית לכיווני החשיבה שהצעתי לעיל. אם תצליחי, לא תאמיני עד כמה זה עוזר. אגב, האם האבא אכן מתכוון להתערב בשיבוץ של הבן? אני שואלת, כי אני מכירה אישית שני קצינים בכירים (ומשמועה מכירה עוד כמה קצינים בכירים) שלא היו מוכנים בשום פנים ואופן להתערב בשיבוץ של חיילים קרביים, בין כשהיה מדובר בזרים ובין כשהיה מדובר באחינים או בבנים שלהם. יש להם תחושה שהם מתערבים בגורל...