בתשובה לזהבה...
שלום זהבה, שלום לכולם. אני "מקרה קל" יחסית לדברים המופיעים באתר, למרות שלפעמים התחלת המחלה קשה יותר מהמשכה... אמא שלי, ניצולת שואה על כל המשתמע, בת 86, מאובחנת כחולה מעל שלוש שנים. אם הבנתי נכון את כל המאמרים שקראתי - היא בשלב השני. מזהה אותנו, שולטת בגופה ובצרכיה, רהוטה בדיבור ואפילו חריפה, כמו שהיתה תמיד. אבל לא זוכרת כלום, סובלת ממצבי רוח נוראים, מתפרצת עד כדי אלימות, לא מודעת כלל למצבה ולמצב אבי (בהמשך) - מה שמאוד מאוד מקשה על הטיפול והסיוע. לא מסוגלת להכין כוס קפה, לקחת כדורים, לטלפן, לקנות, לבשל, לספור כסף - כך שהיא תלויה לחלוטין בעזרה. דבר נוסף - יש לה בעיות בלב, כמאמר אחד הרופאים שלה: "הלב יהרוג אותה לפני האלצהיימר" (נאמר לנו כנחמה...) אבי בן 87, סוכרתי קשה, תלוי לגמרי באינסולין, עיוור כמעט לחלוטין, מבולבל מאוד, דימנטי - (אך לא מוגדר כחולה אלצהיימר) ומאוד מאוד מדוכא. מבין את מצבה של אמי, אך מתקשה להשלים ולסגל לעצמו התנהגות בהתאם. מתווכח איתה, מתעצבן ששואלת אותה שאלה 10 פעמים, נפגע ונעלב כשהיא שוכחת שם של נכד וכו'. מייחל למוות, מדבר על מוות, רוצה סיוע למות. מוות הוא נושא תדיר בשיחותיו. יש בבית עובדת זרה פיליפינית "של אבא". המלאך המושיע שלנו. בחורה מדהימה שמאפשרת להמשיך לחיות. אמא טוענת שלולא אבא זקוק זריקות מידי יום - לא היה בה צורך בכלל, כי היא - אמא - מסתדרת נהדר... אמא רואה בה פולשת, טוענת שהיא מלוכלכת, עצלנית, מבזבזת כסף (אמא אוסרת עליה להדליק טלביזיה בחדר שלה, עושה לה "כיבוי אורות" על מנת לחסוך וכו') אני בטוחה שרבים מכם נתקלים באותן תופעות. כך שכל אחד מהורי הוא סיפור, וה"ביחד" שלהם - המריבות, הצעקות, הבכיות - הוא הסיפור הקשה ביותר. אימא מטופלת באקסלון, אבל אין לדעת אם זה אפקטיבי. מקווה, זהבה, שהדברים ברורים. אמאז שהנושא נכנס לחיי קראתי סמעט כל ספר/מאמר שמצאתי בעברית, והרבה גם באנגלית. לא התעודדתי... דווקא הפורום הזה, הסיפורים, ההתלבטויות נותן הרגשה ש"לא לבד", (אבל גם את התובנה שזה רק יהיה יותר גרוע...) שיהיה לכולנו שבוע נהדר.
