שניים בשמיים
New member
מצטרפת חדשה.. הסיפור שלי
שלום לכולם, לצערי אני מצטרפת לפורום הזה
לפני שבועיים וקצת עברתי לידה שקטה בהריון עם התאומים שלי בעקבות פתיחה של צוואר הרחם שגרם ללידה מוקדמת.
הכל התחיל לפני כמעט שנתיים שהחלטנו שאנחנו רוצים ילדים. המחזור שלי אף פעם לא היה סדיר (שחלות פוליציסטיות) אבל בכל זאת ניסינו ככה במשך כמעט שנה. אני מראש הייתי סקפטית והיה לי ברור שנצטרך לעזרה רפואית, אבל גם ככה הרופאים לא עוזרים לפני שמנסים במשך שנה אז לא היינו לחוצים. אחרי כמעט שנה החלטנו שהגיע הזמן לקדם עניינים והלכנו לרופא פוריות. אחרי סבב אחד של איקוקלומין שלא הצליח עברנו לתותחים הכבדים וקיבלתי זריקות להשראת ביוץ (ללא הזרעה). לשמחתנו הרבה אחרי סבב אחד נקלטתי להריון והיינו מאושרים בטירוף. בבדיקה הבטא יצאה קצת גבוהה והתפללנו שיש לנו תאומים. ואכן, גילינו שאני בהריון עם תאומים ובהמשך גם גילינו שהם בן ובת. היינו מאושרים עד הגג וככה גם כולם סביבנו. לא הפחיד אותי אנשים שאמרו שזה קשה, ולא דאגתי איך נסתדר. כל החיים חלמתי על תאומים ואחרי תקופה ארוכה שהייתה לא קלה עבורינו הרגשתי שהחיים מתחילים להאיר לנו פנים. הייתי קצת היסטרית וכל הזמן דאגתי (הלכתי הרבה למיון) אבל ניסיתי להרגיע את עצמי שזה בגלל האופי הפסימי שלי, ושבסוף הכל יהיה בסדר.
לפני שלושה שבועות, בשבוע 20, הגעתי למיון בעקבות הפרשה קצת יותר מוגברת מהרגיל (ועדיין לא משהו רציני). הבדיקה התחילה רגיל עם אולטרסאונד בטני שבו ראינו שהכל בסדר ואז הרופאה אמרה שנעשה אולטרסאונד וגינלי ששינה לנו את החיים ברגע. המבט של הרופאה השתנה ונהייתה שתיקה בחדר. גם הרופא שלי האישי שלי הגיע וברגע שהסתכל על המסך הוא החוויר. ״צוואר הרחם פתוח לכל אורכו״ ״יש קרומים בנרתיק״ ״המצב לא נראה טוב״
מה? מה קורה כאן!? הייתי בטוחה שאני באה לבדיקה שגרתית, שוב יגידו לי שאני היסטרית ואני אלך הביתה בשקט.
משם עלינו ישר למחלקת נשים והתפללנו לטוב. התחלנו לקרוא כל פיסת מידע שיכולה לעזור לנו והבנו שמעכשיו אני בשמירת הריון ולא קמה מהמיטה ב3 חודשים הקרובים. היינו מעודדים, למרות שהרופאים היו פסימיים, והאמנו בלב שלם ששכיבה ומנוחה יעזרו לנו וכל מה שצריך לעשות זה שאני אשכב במיטה בכמה חודשים הקרובים והכל יהיה בסדר.
לצערי, אחרי כמעט שבוע באשפוז (שבמהלכו גם החל דימום, אבל עדיין היינו אופטימים) החלו לי צירים. זה ההריון הראשון שלי, לא ידעתי מה זה צירים וגם לא רציתי להאמין שזה צירים. קיוותי שזה עצירות או סתם כאבים בגלל השכיבה. אטמתי את עצמי לעולם, ובעלי היקר הבין הרבה לפניי שהגיע הזמן לקרוא לאחיות כי המצב לא נראה טוב.
אחרי שהאחיות והרופאה הגיעו ולכולם היה ברור שיש לי צירים הציעו לי להמשיך ללידה או לעבור גרידה. בשלב הזה כבר הייתי כל כך כאובה, לא רציתי יותר להרגיש שום דבר. הייתי מותשת פיזית ונפשית ורציתי שזה ייגמר. ביקשתי לעבור גרידה אך בפועל הלידה התקדמה הרבה יותר מהר ממה שחשבנו והועליתי לחדר לידה.
הלידה עצמה הייתה נוראית, טראומטית וכואבת. לא הכנתי את עצמי נפשית ולא התכוננתי ללידה בשלב כל כך מוקדם. הכאבים היו בלתי נסבלים וגם אפידורל לא הספקתי לקבל. וככה בעצב ענקי ובכאב נורא ילדתי בשבוע 21 וקצת את שני הילדים הקטנים והאהובים שלי שכמובן נולדו ללא דופק. באותם רגעים קיוותי למות יחד איתם בחדר לידה, לא להיות פה ולא להרגיש יותר. פשוט לסיים עם זה.
נפרדנו מהילדים האהובים שלנו ובמקום קטן בלב שמחתי שלא עברתי גרידה אלא ילדתי אותם שלמים ויפים.
ועכשיו אני פה, מנסה להתאושש ולהבין איך ממשיכים מכאן.
אני כל כך מתגעגעת אליהם, כל כך רוצה להרגיש אותם שוב בועטים אצלי בבטן ולדמיין שוב את העתיד השמח שראיתי לנו.
אני מרגישה שהגוף שלי בגד בי בצורה הכי אכזרית שיש. איך אני אוכל לסמוך עליו שוב?
איך עוברים משמחה ענקית שליוותה אותי יום יום לעצב כל כך גדול? איך מתמודדים עם תחושת ריקנות ששום דבר לא ממלא אותה?
אני אוהבת אתכם ילדים קטנים ואהובים שלי, אני מצטערת שלא הצלחתי לשמור עליכם
שלום לכולם, לצערי אני מצטרפת לפורום הזה
לפני שבועיים וקצת עברתי לידה שקטה בהריון עם התאומים שלי בעקבות פתיחה של צוואר הרחם שגרם ללידה מוקדמת.
הכל התחיל לפני כמעט שנתיים שהחלטנו שאנחנו רוצים ילדים. המחזור שלי אף פעם לא היה סדיר (שחלות פוליציסטיות) אבל בכל זאת ניסינו ככה במשך כמעט שנה. אני מראש הייתי סקפטית והיה לי ברור שנצטרך לעזרה רפואית, אבל גם ככה הרופאים לא עוזרים לפני שמנסים במשך שנה אז לא היינו לחוצים. אחרי כמעט שנה החלטנו שהגיע הזמן לקדם עניינים והלכנו לרופא פוריות. אחרי סבב אחד של איקוקלומין שלא הצליח עברנו לתותחים הכבדים וקיבלתי זריקות להשראת ביוץ (ללא הזרעה). לשמחתנו הרבה אחרי סבב אחד נקלטתי להריון והיינו מאושרים בטירוף. בבדיקה הבטא יצאה קצת גבוהה והתפללנו שיש לנו תאומים. ואכן, גילינו שאני בהריון עם תאומים ובהמשך גם גילינו שהם בן ובת. היינו מאושרים עד הגג וככה גם כולם סביבנו. לא הפחיד אותי אנשים שאמרו שזה קשה, ולא דאגתי איך נסתדר. כל החיים חלמתי על תאומים ואחרי תקופה ארוכה שהייתה לא קלה עבורינו הרגשתי שהחיים מתחילים להאיר לנו פנים. הייתי קצת היסטרית וכל הזמן דאגתי (הלכתי הרבה למיון) אבל ניסיתי להרגיע את עצמי שזה בגלל האופי הפסימי שלי, ושבסוף הכל יהיה בסדר.
לפני שלושה שבועות, בשבוע 20, הגעתי למיון בעקבות הפרשה קצת יותר מוגברת מהרגיל (ועדיין לא משהו רציני). הבדיקה התחילה רגיל עם אולטרסאונד בטני שבו ראינו שהכל בסדר ואז הרופאה אמרה שנעשה אולטרסאונד וגינלי ששינה לנו את החיים ברגע. המבט של הרופאה השתנה ונהייתה שתיקה בחדר. גם הרופא שלי האישי שלי הגיע וברגע שהסתכל על המסך הוא החוויר. ״צוואר הרחם פתוח לכל אורכו״ ״יש קרומים בנרתיק״ ״המצב לא נראה טוב״
מה? מה קורה כאן!? הייתי בטוחה שאני באה לבדיקה שגרתית, שוב יגידו לי שאני היסטרית ואני אלך הביתה בשקט.
משם עלינו ישר למחלקת נשים והתפללנו לטוב. התחלנו לקרוא כל פיסת מידע שיכולה לעזור לנו והבנו שמעכשיו אני בשמירת הריון ולא קמה מהמיטה ב3 חודשים הקרובים. היינו מעודדים, למרות שהרופאים היו פסימיים, והאמנו בלב שלם ששכיבה ומנוחה יעזרו לנו וכל מה שצריך לעשות זה שאני אשכב במיטה בכמה חודשים הקרובים והכל יהיה בסדר.
לצערי, אחרי כמעט שבוע באשפוז (שבמהלכו גם החל דימום, אבל עדיין היינו אופטימים) החלו לי צירים. זה ההריון הראשון שלי, לא ידעתי מה זה צירים וגם לא רציתי להאמין שזה צירים. קיוותי שזה עצירות או סתם כאבים בגלל השכיבה. אטמתי את עצמי לעולם, ובעלי היקר הבין הרבה לפניי שהגיע הזמן לקרוא לאחיות כי המצב לא נראה טוב.
אחרי שהאחיות והרופאה הגיעו ולכולם היה ברור שיש לי צירים הציעו לי להמשיך ללידה או לעבור גרידה. בשלב הזה כבר הייתי כל כך כאובה, לא רציתי יותר להרגיש שום דבר. הייתי מותשת פיזית ונפשית ורציתי שזה ייגמר. ביקשתי לעבור גרידה אך בפועל הלידה התקדמה הרבה יותר מהר ממה שחשבנו והועליתי לחדר לידה.
הלידה עצמה הייתה נוראית, טראומטית וכואבת. לא הכנתי את עצמי נפשית ולא התכוננתי ללידה בשלב כל כך מוקדם. הכאבים היו בלתי נסבלים וגם אפידורל לא הספקתי לקבל. וככה בעצב ענקי ובכאב נורא ילדתי בשבוע 21 וקצת את שני הילדים הקטנים והאהובים שלי שכמובן נולדו ללא דופק. באותם רגעים קיוותי למות יחד איתם בחדר לידה, לא להיות פה ולא להרגיש יותר. פשוט לסיים עם זה.
נפרדנו מהילדים האהובים שלנו ובמקום קטן בלב שמחתי שלא עברתי גרידה אלא ילדתי אותם שלמים ויפים.
ועכשיו אני פה, מנסה להתאושש ולהבין איך ממשיכים מכאן.
אני כל כך מתגעגעת אליהם, כל כך רוצה להרגיש אותם שוב בועטים אצלי בבטן ולדמיין שוב את העתיד השמח שראיתי לנו.
אני מרגישה שהגוף שלי בגד בי בצורה הכי אכזרית שיש. איך אני אוכל לסמוך עליו שוב?
איך עוברים משמחה ענקית שליוותה אותי יום יום לעצב כל כך גדול? איך מתמודדים עם תחושת ריקנות ששום דבר לא ממלא אותה?
אני אוהבת אתכם ילדים קטנים ואהובים שלי, אני מצטערת שלא הצלחתי לשמור עליכם