מצטרפת חדשה.. הסיפור שלי

מצטרפת חדשה.. הסיפור שלי

שלום לכולם, לצערי אני מצטרפת לפורום הזה

לפני שבועיים וקצת עברתי לידה שקטה בהריון עם התאומים שלי בעקבות פתיחה של צוואר הרחם שגרם ללידה מוקדמת.
הכל התחיל לפני כמעט שנתיים שהחלטנו שאנחנו רוצים ילדים. המחזור שלי אף פעם לא היה סדיר (שחלות פוליציסטיות) אבל בכל זאת ניסינו ככה במשך כמעט שנה. אני מראש הייתי סקפטית והיה לי ברור שנצטרך לעזרה רפואית, אבל גם ככה הרופאים לא עוזרים לפני שמנסים במשך שנה אז לא היינו לחוצים. אחרי כמעט שנה החלטנו שהגיע הזמן לקדם עניינים והלכנו לרופא פוריות. אחרי סבב אחד של איקוקלומין שלא הצליח עברנו לתותחים הכבדים וקיבלתי זריקות להשראת ביוץ (ללא הזרעה). לשמחתנו הרבה אחרי סבב אחד נקלטתי להריון והיינו מאושרים בטירוף. בבדיקה הבטא יצאה קצת גבוהה והתפללנו שיש לנו תאומים. ואכן, גילינו שאני בהריון עם תאומים ובהמשך גם גילינו שהם בן ובת. היינו מאושרים עד הגג וככה גם כולם סביבנו. לא הפחיד אותי אנשים שאמרו שזה קשה, ולא דאגתי איך נסתדר. כל החיים חלמתי על תאומים ואחרי תקופה ארוכה שהייתה לא קלה עבורינו הרגשתי שהחיים מתחילים להאיר לנו פנים. הייתי קצת היסטרית וכל הזמן דאגתי (הלכתי הרבה למיון) אבל ניסיתי להרגיע את עצמי שזה בגלל האופי הפסימי שלי, ושבסוף הכל יהיה בסדר.

לפני שלושה שבועות, בשבוע 20, הגעתי למיון בעקבות הפרשה קצת יותר מוגברת מהרגיל (ועדיין לא משהו רציני). הבדיקה התחילה רגיל עם אולטרסאונד בטני שבו ראינו שהכל בסדר ואז הרופאה אמרה שנעשה אולטרסאונד וגינלי ששינה לנו את החיים ברגע. המבט של הרופאה השתנה ונהייתה שתיקה בחדר. גם הרופא שלי האישי שלי הגיע וברגע שהסתכל על המסך הוא החוויר. ״צוואר הרחם פתוח לכל אורכו״ ״יש קרומים בנרתיק״ ״המצב לא נראה טוב״
מה? מה קורה כאן!? הייתי בטוחה שאני באה לבדיקה שגרתית, שוב יגידו לי שאני היסטרית ואני אלך הביתה בשקט.
משם עלינו ישר למחלקת נשים והתפללנו לטוב. התחלנו לקרוא כל פיסת מידע שיכולה לעזור לנו והבנו שמעכשיו אני בשמירת הריון ולא קמה מהמיטה ב3 חודשים הקרובים. היינו מעודדים, למרות שהרופאים היו פסימיים, והאמנו בלב שלם ששכיבה ומנוחה יעזרו לנו וכל מה שצריך לעשות זה שאני אשכב במיטה בכמה חודשים הקרובים והכל יהיה בסדר.

לצערי, אחרי כמעט שבוע באשפוז (שבמהלכו גם החל דימום, אבל עדיין היינו אופטימים) החלו לי צירים. זה ההריון הראשון שלי, לא ידעתי מה זה צירים וגם לא רציתי להאמין שזה צירים. קיוותי שזה עצירות או סתם כאבים בגלל השכיבה. אטמתי את עצמי לעולם, ובעלי היקר הבין הרבה לפניי שהגיע הזמן לקרוא לאחיות כי המצב לא נראה טוב.
אחרי שהאחיות והרופאה הגיעו ולכולם היה ברור שיש לי צירים הציעו לי להמשיך ללידה או לעבור גרידה. בשלב הזה כבר הייתי כל כך כאובה, לא רציתי יותר להרגיש שום דבר. הייתי מותשת פיזית ונפשית ורציתי שזה ייגמר. ביקשתי לעבור גרידה אך בפועל הלידה התקדמה הרבה יותר מהר ממה שחשבנו והועליתי לחדר לידה.

הלידה עצמה הייתה נוראית, טראומטית וכואבת. לא הכנתי את עצמי נפשית ולא התכוננתי ללידה בשלב כל כך מוקדם. הכאבים היו בלתי נסבלים וגם אפידורל לא הספקתי לקבל. וככה בעצב ענקי ובכאב נורא ילדתי בשבוע 21 וקצת את שני הילדים הקטנים והאהובים שלי שכמובן נולדו ללא דופק. באותם רגעים קיוותי למות יחד איתם בחדר לידה, לא להיות פה ולא להרגיש יותר. פשוט לסיים עם זה.
נפרדנו מהילדים האהובים שלנו ובמקום קטן בלב שמחתי שלא עברתי גרידה אלא ילדתי אותם שלמים ויפים.

ועכשיו אני פה, מנסה להתאושש ולהבין איך ממשיכים מכאן.
אני כל כך מתגעגעת אליהם, כל כך רוצה להרגיש אותם שוב בועטים אצלי בבטן ולדמיין שוב את העתיד השמח שראיתי לנו.
אני מרגישה שהגוף שלי בגד בי בצורה הכי אכזרית שיש. איך אני אוכל לסמוך עליו שוב?
איך עוברים משמחה ענקית שליוותה אותי יום יום לעצב כל כך גדול? איך מתמודדים עם תחושת ריקנות ששום דבר לא ממלא אותה?

אני אוהבת אתכם ילדים קטנים ואהובים שלי, אני מצטערת שלא הצלחתי לשמור עליכם
 

שירהד1

Member
מנהל
אוי ואבוי...משתתפת בצערך


הכל עוד כל כך טרי, כל כך מדמם, כל כך כואב וטראומטי- לגוף ולנפש.
עצוב נורא. אכזרי נורא.
התהליכים הנפשיים שאת מתארת הם תהליכים של אבל. מדובר על אבל אמיתי, על כל שלביו.
את מתארת תחושות של עצב עמוק, געגועים, ריקנות, אכזבה מהגוף, תחושת בגידת הגוף.

כאשת מקצוע, וכמי שעברה 7 הפלות, המלצתי הטובה ביותר היא לא לעבור את זה לבד. לעטוף עצמך (וגם את בעלך) בסביבה תומכת ומכילה, ואולי גם להיעזר באשת מקצוע כדי לעבד את כל המחשבות והרגשות המורכבים, וכדי שיהיה מקום בטוח לפרוק את כל הדברים באופן שישמור עלייך ועל בעלך.

אנחנו פה לכל דבר ועניין.
שולחת חיבוקי תנחומים וכוחות לצורך ההתמודדות הנוראית שנכפתה עלייך.

שירה.



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028
 
קשה לי מאד עם הסביבה

תודה שירה על המילים החמות

למזלנו יש לנו משפחות וחברים שרוצים לתמוך בנו אבל מאד קשה לי. אני לא עונה לטלפון, לא עונה להודעות ואם אני עונה אני משתדלת לדבר על כל דבר חוץ מעל הנושא הזה.
אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי ואת הכאב שלי. אני כן מדברת על זה עם בעלי היקר ואמא שלי (שהייתה איתנו בחדר לידה, וכנראה היחידה מהסביבה הקרובה שאולי מצליחה להבין מה עברנו)
התחלנו להפגש עם אשת מקצוע, בנתיים רק פעם אחת. אני מאד מקווה שזה יעזור..
כרגע אני ממשיכה בחיים ובעבודה אבל בלי שום חשק :(
 

אמאלוסי

New member


יקרה, משתתפת בצערך ובצער בעלך על אובדן תאומים.
קודם כל, אל תחשבי לרגע שעשית משהו שגרם לצוואר להפתח.
שנית, כמו שכתבה שירה, זהו אובדן ואבל לכל דבר. אפילו שלא יושבים שיבה. בבית חולים שיבא יש מרפאת "חווה" שמתמחה בעזרה נפשית לנשים אחרי אובדן. כמובן, יש עוד אנשי מקצוע, מטפלים/ות, גם קונבנציונליים וגם הוליסטיים.
למרות שזה מאוד מאוד טרי, כבר בעצמך הבנת עד כמה זה היו חשוב שחווית לידה ונפרדת מהם.
ולגבי עתיד - מקווה שאתם מטופלים אצל רופא ממש טוב וכשתהיו מוכנים, תחזרו לטיפולים. כמובן, בעתיד צריך יהיה להמנע מהריון מרובה עוברים ולשקול לתפור צוואר הרחם בשבוע מוקדם.
חיבוק. אנחנו פה.
 
תודה אמאלוסי


שמעתי על המרפאה הזו אך אנחנו גרים קצת רחוק. מצאתי מטפלת באזורינו והיא מקסימה מאד והרגשתי אליה חיבור מהפגישה הראשון. אני מקווה שהטיפולים יעזרו לנו..
לגבי העתיד- אני מאמינה שארצה ללכת לרופא פרטי, שמתמחה במיוחד בנושא של אי ספיקה צווארית (צריכה לחפש כמובן). הכל מפחיד אותי כרגע, גם המחשבה על תפר.
מכיוון שזה לא ivf (בתקווה שגם לא נצטרך) אין לי באמת איך להמנע מהריון מרובה עוברים (ובכנות, אני לא יודעת אם אני מאד אשמח או אהיה בחרדות נוראיות אם אני אגלה שיש לי שוב תאומים. כל כך חיכיתי להם שלפעמים אני מרגישה שהתיקון יהיה רק דרך תאומים)
 
מהלב

מצרפת כאן ציור שציירתי לאחר אובדן התאומים שלי. שולחת לך הרבה אהבה ומקווה שתתחזקי בקרוב. את לא לבד ❤️

 
למעלה