מציאות ישראלית
מכון כושר. מישהי אמרה שכושר טוב לנשמה. אז מנסה. "את נשואה?" שואל המדריך - "הייתי" "אז מה קרה?" - "הוא נהרג" "נהרג?!?" - "בפיגוע" "ואת בסדר עם זה? ככה כאילו כלום? חוזרת לשגרה?!?" שתיקה. כדי להרגיש את הלב מדמם לא צריך ללבוש שחור. מדברת עם עוד אלמנה טרייה. מאז שהלך בעלה נעשתה רוחנית. מספרת לי על תקשור על ממדים אחרים מלאכים שומרים ועל רוח שעדיין אוהבה אותה ודואגת לה. ואני, לא רוצה למצוא רוח. רק כמהה אליו, לגופו. ולפעמים חושבת שרוח זה עדיף מכלום. ומנסה לתקשר. ומדברת אליו שאולי אם לא קשה שיזיז את האגרטל או יכבה את האור או ייתן כל סימן שאדע שהוא כאן עדיין איתי. וכלום. ושוב הפיצוץ הנורא הזה. וצרחות הפצועים. ואחריהן שקט נורא של סוף. ודיווחים של התקשורת. ותמונות זוועה. ויודעים שזה לא נגמר. וממשיכים בחיים. סוחבים. וכולנו ציפייה דרוכה לפיגוע הבא. רחובות שוממים. מבטים חשדניים. אימה. ואני, שאי שם בין הפיצוץ לשבעה איבדתי את הפחד, משוטטת ברחובות הנטושים מחפשת את אלוהים. וכלום. בית העלמין. ניצבת ליד המצבה. יש לו את המצבה הכי יפה בחלקה. ובמקום טוב באמצע. מרגישה גאווה משונה. ולא מבינה על מה. לא הצלחתי להציל אבל לפחות דאגתי שהוא יונצח כמו שחי בולט בשטח משכמו ומעלה אדם כל כך מיוחד ושוב מילים של פרידה. ומנגבת דמעות ודי. נכנסת לאוטו. מסתכלת באהבה בעיניים דומעות בדור ההמשך שעדיין צעירה מכדי להבין איזה אבא היא הפסידה וזורקת לעברה חיוך אמיץ כי גם לה מגיע להיות מאושרת. מתניעה ונוסעת משאירה אותו מאחור אבל בעצם הוא תמיד איתי. זמן לחזור לחיים אולי אלך היום למכון הכושר. רגעים קטנים של מציאות קודרת. חיים בצל המוות. מציאות ישראלית 2001.
אני.
מכון כושר. מישהי אמרה שכושר טוב לנשמה. אז מנסה. "את נשואה?" שואל המדריך - "הייתי" "אז מה קרה?" - "הוא נהרג" "נהרג?!?" - "בפיגוע" "ואת בסדר עם זה? ככה כאילו כלום? חוזרת לשגרה?!?" שתיקה. כדי להרגיש את הלב מדמם לא צריך ללבוש שחור. מדברת עם עוד אלמנה טרייה. מאז שהלך בעלה נעשתה רוחנית. מספרת לי על תקשור על ממדים אחרים מלאכים שומרים ועל רוח שעדיין אוהבה אותה ודואגת לה. ואני, לא רוצה למצוא רוח. רק כמהה אליו, לגופו. ולפעמים חושבת שרוח זה עדיף מכלום. ומנסה לתקשר. ומדברת אליו שאולי אם לא קשה שיזיז את האגרטל או יכבה את האור או ייתן כל סימן שאדע שהוא כאן עדיין איתי. וכלום. ושוב הפיצוץ הנורא הזה. וצרחות הפצועים. ואחריהן שקט נורא של סוף. ודיווחים של התקשורת. ותמונות זוועה. ויודעים שזה לא נגמר. וממשיכים בחיים. סוחבים. וכולנו ציפייה דרוכה לפיגוע הבא. רחובות שוממים. מבטים חשדניים. אימה. ואני, שאי שם בין הפיצוץ לשבעה איבדתי את הפחד, משוטטת ברחובות הנטושים מחפשת את אלוהים. וכלום. בית העלמין. ניצבת ליד המצבה. יש לו את המצבה הכי יפה בחלקה. ובמקום טוב באמצע. מרגישה גאווה משונה. ולא מבינה על מה. לא הצלחתי להציל אבל לפחות דאגתי שהוא יונצח כמו שחי בולט בשטח משכמו ומעלה אדם כל כך מיוחד ושוב מילים של פרידה. ומנגבת דמעות ודי. נכנסת לאוטו. מסתכלת באהבה בעיניים דומעות בדור ההמשך שעדיין צעירה מכדי להבין איזה אבא היא הפסידה וזורקת לעברה חיוך אמיץ כי גם לה מגיע להיות מאושרת. מתניעה ונוסעת משאירה אותו מאחור אבל בעצם הוא תמיד איתי. זמן לחזור לחיים אולי אלך היום למכון הכושר. רגעים קטנים של מציאות קודרת. חיים בצל המוות. מציאות ישראלית 2001.
Me.