מציצה שוב לרגע

[זו שאוהבת אותו]

מציצה שוב לרגע

ושוב בטח לא אמצא את הכוחות הנפשיים להיות בן אדם נורמלי ולהגיב לתגובות המקסימות שלכם
אבל אני חייבת לפרוק קצת... כי אין לי איפה...

יש היום חתונה, אחותה של גיסתי מתחתנת... וכולנו מוזמנים
אני אלך ישר אחרי העבודה, אפגוש שם את אבא שלי ואחותי וכמובן שני האחים שלי (כשאחד מהאחים שלי הוא בעצם הגיס של הכלה)
אמא שלי תישאר בבית עם המטפלת ההודית שלה (כן זה חדש.... שבוע וחצי כבר)

לא בא לי ללכת, לא אוהבת לבזבז אף רגע אם הוא לא הכרחי, כל רגע אני רוצה להיות עם אמא שלי
שונאת חתונות, שונאת את החגיגות המיותרות האלה, תמיד שנאתי
אבל אם לא אלך כולם ייעלבו, הכלה והחתן, ההורים של הכלה, וגיסתי (אחותה של הכלה) ואחי
יעלבו ויכעסו
גם ככה לחינה לא באנו (מה לי, אשכנזית שכמותי ולחינות??? זה כל-כך לא מתאים לי!!!)

בקיצור, אני חושבת שהבנתי למה אני כל-כך חרדה מהחתונה היום....
זו תהיה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני הולכת לחתונה שרק אבא שלי יהיה בה... .בלי אמא....
הלכתי לחתונות של חברות שלי, לבד... אבל חתונה שקשורה למשפחה, שההורים שלי שם, זה תמיד גם עם אמא...! מעולם לא היה בלי!
זו תהיה תזכורת קשה לעובדה שעוד מעט והיא איננה
עוד מעט וכך ייראו חיינו לנצח... אבא, אחותי ואני.... עד שיום אחד זה יהיה גם בלעדיו

אני לא רוצה ללכת לחתונה..... אני יושבת ובוכה עכשיו
אבל לכו תסבירו לאנשים שאני לא רוצה לראות את אבא שלי לבד
לא רוצה!!!!
מפחדת!
אני יודעת שזה יקרה, אני רואה את הגידול הענק בחזה שלה שגדל כל יום יותר ויותר, אני רואה לאן זה הולך
אני יודעת שאין עוד הרבה
אבל למה להזכיר לי את זה ככה בצורה כל-כך ברורה ומוחשית

לא רוצה בלי אמא....

לא רוצה.......

איזה גהנום העולם הזה!



נ.ב.
אני אלך כי אין לי ברירה, אבכה הרבה עכשיו ובסוף אלך
ואל תציעו לי להסביר או למצוא תירוץ ולא ללכת
גם ככה רבתי כבר עם אחי על החתונה הזו
הם בחיים לא יבינו.....

 

[LayLadyLay]

בואי נתחיל מהדברים הטובים,

יש לאמא שלך מטפלת וזו כבר התקדמות

לגבי החתונה, אני חושבת שהיא דווקא מאפשרת לך "נחיתה רכה" בעולם כ"כ אכזר. מה הכוונה? אין ספק שהחתונה תהיה קשה, המציאות החדשה שהולכת להיווצר אינה קלה והיא תלווה אותך בכל אירוע משפחתי שתהיי בו ואמך לא. אבל, בניגוד לאירועים אחרים שיבואו במהשך, בסוף החתונה הזו- תוכלי לחזור לבית ולחבק את אמא, היא עדיין שם.
אני מבינה את הרצון להשאר איתה בכל רגע ואני מזדהה עם התחושה שאי אפשר לבלות באמת כשהיא במצב כ"כ קשה. אבל אני חושבת שאם תלכי (אפילו לזמן קצר)- זו תהיה אבן דרך בהתמודדות שלך.
בנוסף, הייתי מציעה לחלוק את ההרגשה עם אחותך , אחיך ואביך- הם כנראה חווים את אותה תחושה.

תמשיכי לעדכן..

 

[זו שאוהבת אותו]

את צודקת..

זה נכון.... זה כנראה הארוע האחרון שבסופו אחזור הבייתה ואראה אותה

זו הכנה איטית שכזו
אבל עדיין קשה מאוד

סיפרתי על זה לאחותי, היא הגיבה באדישות.... אמרה: "נכון" וזהו
אין עם מי לדבר בבית שלי
אחותי היא כמו יונית לוי.... קרה קרה קרה
אבא שלי אותו דבר

בגלל זה אני פה

בשביל לדבר עם אנשים חכמים וטובים ונפלאים כמוכם

תודה

 

[LayLadyLay]

אם תמצאי את הזמן תעדכני איך היה בחתונה

ואח"כ כשחזרת לאמא לבית.

לגבי אחותך ואביך, אין מה לעשות- לא כל האנשים מגיבים באותה דרך ולכל אחד צורת התמודדות.
כל שנותר הוא לכבד את זה ולדעת שאת הכוחות תצטרכי למצוא בתוך עצמך... ולפעמים זה גם לטובה.

 

[זו שאוהבת אותו]

הלכתי לחתונה כמובן...

והיה לי לא קל בכלל... אפילו עצוב וקשה
אבל גיסתי כל-כך שמחה לראות אותי, וגם הכלה המקסימה שאני באמת מאוד מאוד אוהבת אותה
ואם זה עשה לכולם שם טוב אז אחלה....

האמת שאני שמחה בסופו של דבר שהלכתי, אבל זה באמת היה מאוד מאוד קשה
שלא לדבר על זה שהלכתי לאיבוד בדרך לשם, כי ה-GPS התחרפן ונסיעה של חצי שעה מהעבודה לארוע, לקחה שעה שלמה!!!!

אבל באמת שהיה לי לא קל, וכשיצאתי משם הרשיתי לעצמי לבכות באוטו נורא....
ואח"כ סיפרתי לאמא שלי מה בדיוק היה לי קשה בסיפור הזה
והיא אמרה שאני צריכה להתרגל לזה כי זה מה שיהיה בעתיד
אז סיפרתי לה מה שאת כתבת לי, על כך שהפעם אני עוד יכולה לחזור הבייתה ולחבק אותה....
אז קמתי וחיבקתי אותה ובכיתי לה ואמרתי לה שאני אוהבת אוהבת אותה.


אלוהים איזה תקופה ארורה, כמה קשה.......

 

[saribon]

קור הוא הרבה פעמים מגננה..

אולי זו הדרך שלה להתמודד.
אני דווקא הייתי אומרת לך לוותר על החתונה. להרים טלפון לכלה או לגיסתך ולהגיד -תשמעו, אני נשארת עם אמא. מצטערת .אין לי ראש וכו.
אם הם נעלבים מזה - אז זו הבעיה שלהם ..
אחד הדברים שלמדתי בסיטואציות הללו -זה שכשאנחנו במקום הקשה הזה של לראות את הזמן של אהובינו אוזל - אנחנו יכולים "להרשות לעצמנו" להתנער מהחישובים הפולניים של יעלבו ולא נעים. ולהיות במקום שנכון לנו להיות.
אני מניחה שהלכת, מקווה שקצת הצלחת להתאוורר בכל זאת ובכל מקרה בטוחה שהחיבוק של אחרי יהיה חם ואוהב ומנחם לשתיכן.
ולגבי החינה- ברור לי שלא היה לכם ראש לחינה - אבל אין פה קשר לאשכנזיות - בתור אשכנזיה למהדרין אני יכולה לספר לך כשהאחיינית שלי התחתנה והיתה חינה נהניו אפילו יותר מאשר בחתונה. יש משהו הרבה יותר אינטימי במסגרת הזו של החינה שמאפשר לשמוח ביחד..

 

[זו שאוהבת אותו]

חינה ועוד

אנחנו אשכנזים כאמור, אבל אחי התחתן עם מרוקאית
ואחותה של גיסתי היא זו שהתחתנה היום
לפני החתונה של אחי גם הייתה חינה, והיינו ולבשנו את התלבושות האלה והכל....

אבל האמת היא שאנחנו לא אוהבים את זה
עשינו את זה בשביל אחי, אבל אנחנו מאוד לא אוהבים את הדברים האלה

חחחח

 

[healerit]

את יודעת, אני שמחה שהלכת

אני מבינה מאוד את רצונך להישאר עם אמך ואת הכאב הכרוך בבילוי משפחתי בלעדיה.

יחד עם זאת החתונה היא תזכורת.
תזכורת לאהבה.
תזכורת לשמחה.
תזכורת לחיים.
תזכורת להנאה.

התזכורות האלה חשובות, ביחוד בתקופות קשות.
אני חושבת שבמקרה הזה "התיאבון בא עם האוכל".
לפעמים הולכים בלי חשק, בבאסה, ובסוף מתחברים לשמחה.

כשאבי היה בבית חולים חברה שלי עשתה אירוע לחגוג את הזוגיות שלה וגם את הולדת בתה.
ממש לא היה לי כוח ללכת לשם אחרי יום מדכא בבית החולים. כל שרציתי זה לבכות ולישון כדי שיהיה לי כוח לשוב לבית החולים למחרת.
היה לי קשה לעזוב את אבי בשעה מוקדמת מן הרגיל. בת זוגו איחרה להגיע ולא רציתי להשאירו לבד למרות שמחה על כך וביקש שאלך.
חברתי היתה מבינה אם לא הייתי מגיעה. היא ידעה את המצב.
בכל זאת הכרחתי את עצמי להשתתף בשמחתה.
ואת יודעת מה?
למרות שלא נהניתי מהאירוע עצמו (שהיה המוני ולא נעים במיוחד) התעוררה בלבי שמחה.
ראיתי אותה באהבה, ראיתי את בתה המתוקה, ראיתי אנשים שאני אוהבת.
לפעמים כשמתבוננים באנשים סביב, יוצאים מהעצב הממוקד.

גם חיוך על הפנים זו התחלה, ניצוץ, של אותה שמחה וחיות שקיימת בתוכנו

 

[זו שאוהבת אותו]

הזדהיתי עם כל מילה

כך בדיוק הרגשתי וחוויתי, כל מה שתיארת....!

תודה

 

[healerit]

שמחה לשמוע! אל תשכחי שהחיים קורים גם בזמן כזה

וגם לדברים הטובים יש מקום!!!

זה מזכיר לי שבימים הכי קשים, שאלתי חברים לשלומם.
והם סיפרו לי על הצרות שלהם - עם המשפחה, עם בני הזוג, בעבודה.
ואני הקשבתי וכששאלו לדעתי עניתי.
וככה יצאתי מתוך הצער הפרטי שלי.
במקום להתפלש בתוכו כל העת, הנחתי אותו בצד לכמה דקות והקשבתי למישהו אחר.
הקול של הצער חזק אבל אם פותחים ערוצים נוספים הוא נחלש.

והחברים שלי, תפסו את עצמם באמצע השיחה ואמרו: רגע, מה שלום אבא שלך? איך את? מה אנחנו מקטרים לך כשאבא שלך במצב הזה?
ואני עניתי שזה ממש בסדר, שנחמד לי לשמוע אותם, שהם עוזרים לי בכך שהם משתפים אותי בדברים האלה - שמוות לא כרוך בהם.
הצחיק אותי ושימח אותי לתת עצות לחברה שחשבה להיפרד מהחבר שלה ולשמוע את הקיטורים של חברה אחרת על אמא שלה ושל חברה אחרת על חברה משותפת

 

[saribon]

משהו נוסף

תובנה שמתאימה גם לכאן..
לפני מס' שנים היתה לי הפלה בשלב די מאוחר של ההריון. באותו זמן היתה לי חברה,אם ל-4 ילדים שילדה פעמים! תינוק מת. אני באופן טבעי השתקתי את הכאב האישי שלי לידה - כי מה זה הפלה בשלב הזה (כשיש לי כבר תודה לאל 3 ילדות בריאות) לעומת שני תינוקות בחודש תשיעי שנולדים מתים?
ודווקא היא תפסה אותי יום אחד ואמרה - הכאב של כל אחד הוא האישי שלו. הוא המאה אחוז שלו. את לא יכולה להפחית את שלך בגלל שלי כואב "יותר". אחד הדברים שהסביבה לעתים עושה לנו במצבים הללו הוא "לא להעמיס עלינו" את הצרות "הקטנות" כשאנחנו מתמודדים עם צרות גדולות.. אבל מה הם עושים בכך? מוציאים אותנו עוד יותר מכלל החיים? גורמים לנו להרגיש עוד יותר מחוץ למעגל ממה שאנחנו גם כך מרגישים?
צער של אחרים אכן לעתים עוזר לשכוח לרגע את הצער האישי.
גם שמחה עוזרת. אם כי לעתים אתה מרגיש מאוד בודד בתוך המולת השמחה של אחרים. ואני עדיין חושבת שהולכים רק אם זה מתאים ולא בגלל שיעלבו.
אני שמחה מאוד שההרגשה שלך בסופו של דבר היתה טובה.

 

[זו שאוהבת אותו]

כן אני מקשיבה לאחרים

ואין לי בעיה עם זה בכלל.... אני נכנסת איתם לסיפורים שלהם ומייעצת ומתעניינת.
אני רק חושבת לעצמי (בלב) בסופו של דבר: חחחח.... יש דברים גרועים יותר....
אבל כמובן שאני לא אומרת להם את זה