בתנ"ך מופיעות אין ספור מילים בכתיב חסר... השאלה מה הסטנדרט
העברית המקורית הייתה כתיב עיצורי בלבד ותהליך מילוי הכתיב לא הושלם ולא הואחד. כשבאו לנקד ניקדו מה שיש בלי להוסיף או לגרוע אותיות (טקסט קדוש) ולכן אפשר למצוא במקרא כמה כתיבים לאותה מילה, אפילו באותו הקשר. דוגמאות על קצה המזלג:
 
"... בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (שמות כו, ח)
"בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים" (דברים ד, לד)
"שָׁלַח אוֹתֹת וּמֹפְתִים..." (תהלים קלה, ט)
 
השם "קֹהֶלֶת" מופיע בספר (הוא מזכיר את עצמו) 6 פעמים בחולם חסר ורק פעם אחת בחולם מלא, ולכן החולם החסר הוא הסטנדרט. הוא מתייחס לעצמו בלשון זכר וזה שמו, אין סיבה להניח שמדובר בפועל בנקבה, בפרט שלא מוכר לנו שורש ק-ה-ל בבניין קל. אין לנו "קוהל" ו"קוהלת" (לא בבינוני ולא בזמנים אחרים) כפי שיש לנו למשל "יושב" ו"יושבת".
 
יש במקרא פעלים (בזכר) שהפכו לשמות גברים (יעקב, יאיר, יוסף...) ואפילו יותר שילובים של פועל ויסוד תאופורי (יהויכין, יהויקים, אלישמע, אלחנן, צפניה) אבל זה די נדיר בבינוני (אולי רק "מנחם") בכלל ובשמות נשים בפרט. כלומר לו היו הרבה שמות במשקל הזה (בינוני נקבה קל), בפרט של נשים, הייתי מבינה את ההקשר; אבל אין כאלה במקרא וגם בימינו אין כזאת אופנה (אני לא מצליחה לחשוב כרגע על דוגמה).