מקוה שאני בפורום המתאים..
כבר חצי שנה עברה מאז שנפרדנו, אני מתגעגעת אליו כל יום שעובר, מתגעגעת יותר. היינו חברים 4 שנים נטו, (שש ברוטו עם הפסקה של שנתיים באמצע), לפני שנה וחצי חזר אליי, אבל הבעיה שלי בסקס (וגיניזמוס, או חרדת ביצוע, מה שזה לא יהיה), לא נפתרה, אני אוהבת אותו, הוא חיכה לי בסבלנות עד שבאיזה שלב כבר לא היה לו חשק.. אני מאד רציתי, הבעיה הייתה שהוא הסתפק בנסיונות מועטים, ומהרגע שחזרנו לא רצה אפילו להחשף בפניי... הייתה שם אהבה גדולה, הוא כתב לי שירים, אמר שהוא אוהב אותי אהבת נפש, אבל באותה נשימה אמר גם שקשה לו איתי. ואני הבנתי אותו.. קניתי דילדו לעבוד על עצמי, וניסיתי, עם עצמי זה הצליח איכשהו, איתו לא.כנראה לא האמין בי. האמת שגם אני לא האמנתי שאצליח. כבר חצי שנה עברה מאז שנפרדנו, נפגשתי עם קואוצ'רית, שלא עזרה לי כל כך מאז.( רק בדברים קטנים כמו מציאת עבודה). יום שלישי קבעתי תור לסקסולוג.. הבעיה היא שאני מאד חרדתית הכל הנוגע למיקרובים. כשניסינו הוא לא רצה לשים קונדום, זה היה בתחילת הקאמבק, לכו תדעו עם מי היה בשנתיים שלא היינו יחד..ועם כמה שכב. הוא טען שלהיות עם קונדום זה כמו להתקלח עם מעיל גשם. אמרתי לעצמי שאולי הפחדים שלי לא מוצדקים, הרי הוא אוהב אותי ואם היה לו משהו הוא היה אומר לי.. אז החלקתי את העניין מתחת לפני השטח ונתתי לו לנסות בלי, אבל הגוף שלי התכווץ - הוא יודע מה טוב לו. לכן הוא לא הצליח להכנס (כן, יצא שהיום, אוטוטו בת שלושים עוד ארבעה חודשים, אני עוד בתולה, לצערי). ואני בחורה חטובה,ונראית מצויין, דבר שרק מעצים את הבעיה. הוא לא נמשך אליי למרות זאת, והסקס היה גרוע.. מה גם שמשחק מקדים לא היה בלקסיקון שלו. תמיד ניגש ישר לעניין, על יבש.. כאילו יוצא למשימה, לכיבוש הבונקר. כשחזרנו אמר שהוא אוהב אותי אהבת נפש,הוא חזר במחשבה שאחרי שנתיים הבעיה שלי נפתרה, אני התביישתי להודות באמת ונתתי לו לחשוב שאכן, פתרתי את הבעיה. חשבתי שכשנשכב, אני אתעלם לחלוטין מהכאב ומהפחד, ואשחק אותה כמו גדולה. זה לא קרה לצערי..קפצתי מעל הפופיק, גבוה מדי, רק כדי שלא יעלם לי. הקאמבק ארך שנה בדיוק, בה גם גרנו יחד, הכל היה מושלם, חוץ מהסקס. ועכשיו הוא בטח מצא לו פרטנרית חמה, לא פריגידית כמוני (חצי שנה זה המון זמן..), בראש השנה וביום כיפור הוריו שלחו להוריי שנה טובה, וגם לי, הוא שלח לי ולהוריי שנה טובה ואני שלחתי להם חזרה, הקשר בין שתי המשפחות, שלי ושלו, היה מדהים, כך שאלמלא הבעיה הדפוקה שלי, היה יכול להיות משהו באמת טוב. אני מרגישה שהפסדתי את העתיד שלי. בנוסף אני לא מתפקדת מאז. יש לי עבודה אחרונה להגיש לתואר (שני) ומאז אני פשוט, כמה שאני משתדלת לשבת עליה, לא מתקדמת איתה. עליי לסיים את התואר עד החודש הבא, ואני באמת בבעיה. במקום להתרכז בסיום התואר אני חופרת ומחפשת פתרונות מה לעשות בכדי להציל את הקשר.. (ניתקתי איתו את הקשר, וכל יום נאבקתי עם עצמי לא לשלוח לו מייל או סמס), ואפילו הכרחתי את עצמי לצאת לדייטים, למרות שאיני מרגישה בשלה לקשר.. ככה יצא שיש לי ארבעה מחזרים בהם אני לא מעוניינת, והדבר האחרון שאני רוצה שיקרה זה שהם יפגעו. אמרתי להם, לכל אחד בנפרד, שאני לא מוכנה לקשר עדיין, שהראש שלי עדיין איתו, אבל ארבעתם לא מוותרים (הם לא מכירים זה את זה) וזה מצב לא פשוט.שלושה מהם שולחים לי סמסים כל יום, כל היום.רוצים להפגש. הרביעי עוד איכשהו סבלני אבל הוא לפעמים בא בלי להודיע, ואין לי כוחות גם לעצמי. באמת.. אני פה כותבת מבעד למסך של דמעות, לא מצליחה להרדם, יושבת עם הרים של מאמרים, גם להתרכז בעבודה אני לא יכולה, העתיד שלי לא ברור כרגע, ורע לי. כל כך רע לי.בנוסף לתחושת ההחמצה של כל השנים שעברו ללא סקס איתו, או בכלל, אני בעיקר מרגישה לבד.. די. נמאס. יש לי כמה שאלות. האחת, האם ניתן להשיב אהבה שאבדה? אם נשאר עוד ניצוץ קטן של רגש אצלו, האם ישנה דרך לטפל בעניין ולגרום לניצוץ להיהפך ללהבה? במקרה שלי בכל אופן? והשניה, במידה והתשובה היא שלילית, הייתי רוצה לדעת, בעיקר הגברים שביניכם, אם הייתם פוגשים בחורה כמוני, חסרת נסיון בגילי המופלג, האם חוסר הנסיון עשוי להרתיע? אגב, אני מגיעה לאורגזמות לבד, וכן, גם אני חרמנית לפעמים. זה לא שאני א מינית או משהו כזה... אם קראתם עד עכשיו, שאפו.. אתם ענקיים, תודה.
כבר חצי שנה עברה מאז שנפרדנו, אני מתגעגעת אליו כל יום שעובר, מתגעגעת יותר. היינו חברים 4 שנים נטו, (שש ברוטו עם הפסקה של שנתיים באמצע), לפני שנה וחצי חזר אליי, אבל הבעיה שלי בסקס (וגיניזמוס, או חרדת ביצוע, מה שזה לא יהיה), לא נפתרה, אני אוהבת אותו, הוא חיכה לי בסבלנות עד שבאיזה שלב כבר לא היה לו חשק.. אני מאד רציתי, הבעיה הייתה שהוא הסתפק בנסיונות מועטים, ומהרגע שחזרנו לא רצה אפילו להחשף בפניי... הייתה שם אהבה גדולה, הוא כתב לי שירים, אמר שהוא אוהב אותי אהבת נפש, אבל באותה נשימה אמר גם שקשה לו איתי. ואני הבנתי אותו.. קניתי דילדו לעבוד על עצמי, וניסיתי, עם עצמי זה הצליח איכשהו, איתו לא.כנראה לא האמין בי. האמת שגם אני לא האמנתי שאצליח. כבר חצי שנה עברה מאז שנפרדנו, נפגשתי עם קואוצ'רית, שלא עזרה לי כל כך מאז.( רק בדברים קטנים כמו מציאת עבודה). יום שלישי קבעתי תור לסקסולוג.. הבעיה היא שאני מאד חרדתית הכל הנוגע למיקרובים. כשניסינו הוא לא רצה לשים קונדום, זה היה בתחילת הקאמבק, לכו תדעו עם מי היה בשנתיים שלא היינו יחד..ועם כמה שכב. הוא טען שלהיות עם קונדום זה כמו להתקלח עם מעיל גשם. אמרתי לעצמי שאולי הפחדים שלי לא מוצדקים, הרי הוא אוהב אותי ואם היה לו משהו הוא היה אומר לי.. אז החלקתי את העניין מתחת לפני השטח ונתתי לו לנסות בלי, אבל הגוף שלי התכווץ - הוא יודע מה טוב לו. לכן הוא לא הצליח להכנס (כן, יצא שהיום, אוטוטו בת שלושים עוד ארבעה חודשים, אני עוד בתולה, לצערי). ואני בחורה חטובה,ונראית מצויין, דבר שרק מעצים את הבעיה. הוא לא נמשך אליי למרות זאת, והסקס היה גרוע.. מה גם שמשחק מקדים לא היה בלקסיקון שלו. תמיד ניגש ישר לעניין, על יבש.. כאילו יוצא למשימה, לכיבוש הבונקר. כשחזרנו אמר שהוא אוהב אותי אהבת נפש,הוא חזר במחשבה שאחרי שנתיים הבעיה שלי נפתרה, אני התביישתי להודות באמת ונתתי לו לחשוב שאכן, פתרתי את הבעיה. חשבתי שכשנשכב, אני אתעלם לחלוטין מהכאב ומהפחד, ואשחק אותה כמו גדולה. זה לא קרה לצערי..קפצתי מעל הפופיק, גבוה מדי, רק כדי שלא יעלם לי. הקאמבק ארך שנה בדיוק, בה גם גרנו יחד, הכל היה מושלם, חוץ מהסקס. ועכשיו הוא בטח מצא לו פרטנרית חמה, לא פריגידית כמוני (חצי שנה זה המון זמן..), בראש השנה וביום כיפור הוריו שלחו להוריי שנה טובה, וגם לי, הוא שלח לי ולהוריי שנה טובה ואני שלחתי להם חזרה, הקשר בין שתי המשפחות, שלי ושלו, היה מדהים, כך שאלמלא הבעיה הדפוקה שלי, היה יכול להיות משהו באמת טוב. אני מרגישה שהפסדתי את העתיד שלי. בנוסף אני לא מתפקדת מאז. יש לי עבודה אחרונה להגיש לתואר (שני) ומאז אני פשוט, כמה שאני משתדלת לשבת עליה, לא מתקדמת איתה. עליי לסיים את התואר עד החודש הבא, ואני באמת בבעיה. במקום להתרכז בסיום התואר אני חופרת ומחפשת פתרונות מה לעשות בכדי להציל את הקשר.. (ניתקתי איתו את הקשר, וכל יום נאבקתי עם עצמי לא לשלוח לו מייל או סמס), ואפילו הכרחתי את עצמי לצאת לדייטים, למרות שאיני מרגישה בשלה לקשר.. ככה יצא שיש לי ארבעה מחזרים בהם אני לא מעוניינת, והדבר האחרון שאני רוצה שיקרה זה שהם יפגעו. אמרתי להם, לכל אחד בנפרד, שאני לא מוכנה לקשר עדיין, שהראש שלי עדיין איתו, אבל ארבעתם לא מוותרים (הם לא מכירים זה את זה) וזה מצב לא פשוט.שלושה מהם שולחים לי סמסים כל יום, כל היום.רוצים להפגש. הרביעי עוד איכשהו סבלני אבל הוא לפעמים בא בלי להודיע, ואין לי כוחות גם לעצמי. באמת.. אני פה כותבת מבעד למסך של דמעות, לא מצליחה להרדם, יושבת עם הרים של מאמרים, גם להתרכז בעבודה אני לא יכולה, העתיד שלי לא ברור כרגע, ורע לי. כל כך רע לי.בנוסף לתחושת ההחמצה של כל השנים שעברו ללא סקס איתו, או בכלל, אני בעיקר מרגישה לבד.. די. נמאס. יש לי כמה שאלות. האחת, האם ניתן להשיב אהבה שאבדה? אם נשאר עוד ניצוץ קטן של רגש אצלו, האם ישנה דרך לטפל בעניין ולגרום לניצוץ להיהפך ללהבה? במקרה שלי בכל אופן? והשניה, במידה והתשובה היא שלילית, הייתי רוצה לדעת, בעיקר הגברים שביניכם, אם הייתם פוגשים בחורה כמוני, חסרת נסיון בגילי המופלג, האם חוסר הנסיון עשוי להרתיע? אגב, אני מגיעה לאורגזמות לבד, וכן, גם אני חרמנית לפעמים. זה לא שאני א מינית או משהו כזה... אם קראתם עד עכשיו, שאפו.. אתם ענקיים, תודה.