מקווה שאוכל לקבל תשובה מקצועית

[לפyמים]

מקווה שאוכל לקבל תשובה מקצועית

לפני כמעט שנה עברנו תאונת דרים, אני והבנות. הגדולה היתה בת 8 וכמה חודשים והצעירה בת שנתיים וכמה חודשים. אני נפגעתי פיזית בתאונה וגם נפשית, זה נגרר עד היום. הגדולה התלוננה על כאבי גב, עד היום מסרבת לדבר על התאונה. פעם יחידה שדיברה, לפני כמה חודשים, אמרה לי שהיא כועסת עלי שלא נתתי ברקס בזמן ולא מנעתי את התאונה, אלו דברים שגם אני אמרתי - שאני מאשימה את עצמי על זה שניסיתי לברוח ולא נתתי ברקס, שאולי היה מציל אותנו מהתאונה. הצעירה צרחה נורא, דיברה המון על התאונה, היתה צורחת בלילות המון זמן. יש לציין שהתאונה נגרמה באשמת הצד השני ולא באשמתנו - פגיעת צד קשה. איך ניתן לדעת כיום, אם הן סוחבות צלקות מהתאונה?

 

[לב אם]

כדאי לדבר

על פי מה שאת מספרת בהחלט נראה שהבנות סוחבות צלקות מהתאונה: העובדה שהבת הגדולה מסרבת לדבר על התאונה מרמזת שיש לה קושי בנושא, הצרחות בלילה של הבת הקטנה גם הן מעידות על משקעים. אם את מרגישה שיש ביניכן פתיחות וקרבה, אפשר לנסות לפתח שיחה בעדינות דרך הקשרים טבעיים: קריאת סיפור שבו ארעה תאונה, סדרת טלויזיה או אפילו לספר לה על ארוע שעברת בדרך הבית תוך כדי נהיגה. אם את מרגישה שהילדה מתקפלת ומצטפדת כשאת מנסה לפתוח את הנושא, כדאי אולי להיעזר בכמה פגישות עם מטפל מקצועי שמתמחה בטיפול משפחתי שיסייע כן להגיע להדברות ביניכן נסי לחזור ולספר על התגובות שלה ואפשר יהיה לנסות להציע עוד דרכים לקשר. לגבי הקטנה, אפשר אולי להיעזר בסיפור / הצגה עם מכוניות ולהזיכר מה קרה ושעכשיו הכל בסדר. חוזרת על המטרה הקבועה שלי - החשוב ביותר הוא לחבק ולתמוך

 

[לפyמים]

חיבוקים ותמיכה זה השם השני שלנו בבית

לצעירה אין בעיה לדבר על זה. כבר מזמן צרחה. בהרגשה שלי שהיא הוציאה, אבל אולי אני טועה? לגבי הגדולה - אני לא ממש בטוחה מה קורה לה.

 

[לב אם]

המוטו שלי בענייני חינוך

הוא שכאשר יש אהבה, שאר הדברים יסתדרו מעצמם. ילד שגדל בבית אוהב, מחבק ותומך כפי שאת מתארת, יפתח המון בטחון ואהבה עצמית שיעזו לו להתגבר על הרבה מאד בעיות וקשיים. הקושי הוא שלנו, כאשר אנחנו לא בטוחים בין קיצוניות אחת שבה הילד מסתיר ומדחיק צלקת עמוקה וכואבת, לבי הקיצוניות השניה שבה הילד כבר התגבר מזמן על משהו שנראה לו שולי וההורה מציק לו בשאלות וחקירות ויוצר אצלו תחושה שאולי משהו לא בסדר. אז בין הקיצוניות, נראה לי שהנכון הוא בעצם שביל הזהב. להקשיב, לתת את התחושה שאפשר תמיד לדבר ולפתוח, אבל לא ללחוץ ולתת לילדים לחיות ולהשאיר דברים קשים מאחור. לא כל טראומה היא צלקת לנצח - יש גם אפשרות לסגור דברים ולהשאירם מאחרי הגב, וילדים רבים עושים זאת כל העת.

 

[לפyמים]

הבנתי, תודה רבה על ההסבר