מקווה שזה המקום הנכון
אז הבעיה היא כזאתי. אני סטודנטית באוניברסיטת ת"א ואמורה להתחיל שנה שלישית ואחרונה. אני לומדת מה שאני רוצה ומה שאני בחרתי והלימודים כן מעניינים אותי ואני כן נהנית מהם רב הזמן. אבל אני לא משקיעה כמעט כלום, אין לי מרץ, אין לי אנרגיות. והאמת פשוט לא בא לי. אני לא רוצה ללמוד יותר, רוצה לעזוב וזהו. זה מחשבות שיש לי בערך משנה א'. מעולם לא למדתי הרבה או השקעתי בלימודים. גם בתיכון למדתי לכל הבגרויות שלי בערך יום-יומיים לפני. אני כן מצליחה לשמור על ציונים סבירים למרות חוסר ההשקעה שלי. זה כאילו שאין לי מצפון כשזה נוגע לדברים האלה. אני לא חושבת על זה שאם אני לא אלמד או אם אני לא אשקיע אז אני אכשל, זה פשוט לא מפריע לי. יש לי שתי עבודות שהייתי צריכה להגיש בסמסטר א' ועדיין לא הגשתי. ועכשיו זה גם שלא הכי נעים לי לפנות למרצה על זה וגם עדיין לא עשיתי את העבודות. העבודות עצמן הן לא קשות במיוחד, אם אני יושבת על כל אחת מהן במשך יום זה מספיק. אני פשוט לא מסוגלת לשבת על זה. לא בא לי. אני ממש רוצה לעזוב. וזה שאני חושבת על זה כבר כמה שנים אומר לי שזה לא סתם רגע של חולשה עכשיו. הבעיה היא שא. יש לי עוד שנה וזה דבילי לעזוב עכשיו. ו-ב. המשפחה שלי, לא בא לי להתמודד איתם ולהסביר להם ולקבל ביקורת מהם על המהלך הזה, שבטח כולם יגידו שהוא מטומטם וחסר אחריות וזה רק עוד שנה וחבל. אני יודעת שתרוץ כמו 'לא בא לי לדבר עם המשפחה' נשמע ילדותי, אבל המשפחה שלי היא מאוד קרובה ומתערבת ויודעת כל דבר. נראה לי כאילו שיותר קל להתמודד עם שנה אוניברסיטה מאשר להתמודד איתם. אני לא יכולה להסביר במילים כמה קשה לי בלימודים. ביחוד בתקופה כמו עכשיו שזה תקופה של מבחנים ועבודות ושצריך ללמוד ולהשקיע. אני לא עושה כלום, כמעט כלום, ואז אני לא מצליחה לישון בלילה מרב רגשות אשם על זה שלא עשיתי כלום. אבל כשיש לי זמן לשבת על זה אני בכל זאת לא עושה כלום. אני לא יודעת אם תוכלו לעזור לי, אולי פשוט הייתי צריכה לפרוק את זה קצת כי אין לי ממש עם מי לדבר על זה.
אז הבעיה היא כזאתי. אני סטודנטית באוניברסיטת ת"א ואמורה להתחיל שנה שלישית ואחרונה. אני לומדת מה שאני רוצה ומה שאני בחרתי והלימודים כן מעניינים אותי ואני כן נהנית מהם רב הזמן. אבל אני לא משקיעה כמעט כלום, אין לי מרץ, אין לי אנרגיות. והאמת פשוט לא בא לי. אני לא רוצה ללמוד יותר, רוצה לעזוב וזהו. זה מחשבות שיש לי בערך משנה א'. מעולם לא למדתי הרבה או השקעתי בלימודים. גם בתיכון למדתי לכל הבגרויות שלי בערך יום-יומיים לפני. אני כן מצליחה לשמור על ציונים סבירים למרות חוסר ההשקעה שלי. זה כאילו שאין לי מצפון כשזה נוגע לדברים האלה. אני לא חושבת על זה שאם אני לא אלמד או אם אני לא אשקיע אז אני אכשל, זה פשוט לא מפריע לי. יש לי שתי עבודות שהייתי צריכה להגיש בסמסטר א' ועדיין לא הגשתי. ועכשיו זה גם שלא הכי נעים לי לפנות למרצה על זה וגם עדיין לא עשיתי את העבודות. העבודות עצמן הן לא קשות במיוחד, אם אני יושבת על כל אחת מהן במשך יום זה מספיק. אני פשוט לא מסוגלת לשבת על זה. לא בא לי. אני ממש רוצה לעזוב. וזה שאני חושבת על זה כבר כמה שנים אומר לי שזה לא סתם רגע של חולשה עכשיו. הבעיה היא שא. יש לי עוד שנה וזה דבילי לעזוב עכשיו. ו-ב. המשפחה שלי, לא בא לי להתמודד איתם ולהסביר להם ולקבל ביקורת מהם על המהלך הזה, שבטח כולם יגידו שהוא מטומטם וחסר אחריות וזה רק עוד שנה וחבל. אני יודעת שתרוץ כמו 'לא בא לי לדבר עם המשפחה' נשמע ילדותי, אבל המשפחה שלי היא מאוד קרובה ומתערבת ויודעת כל דבר. נראה לי כאילו שיותר קל להתמודד עם שנה אוניברסיטה מאשר להתמודד איתם. אני לא יכולה להסביר במילים כמה קשה לי בלימודים. ביחוד בתקופה כמו עכשיו שזה תקופה של מבחנים ועבודות ושצריך ללמוד ולהשקיע. אני לא עושה כלום, כמעט כלום, ואז אני לא מצליחה לישון בלילה מרב רגשות אשם על זה שלא עשיתי כלום. אבל כשיש לי זמן לשבת על זה אני בכל זאת לא עושה כלום. אני לא יודעת אם תוכלו לעזור לי, אולי פשוט הייתי צריכה לפרוק את זה קצת כי אין לי ממש עם מי לדבר על זה.