מקום העבודה והאובדן?
לכל מקום עבודה יש התיחסות שונה אל מי שאיבד את יקירו. נראה לי שחלק מהיחס תלוי ביחסו האישי של המנהל הישיר לאובדן.
אצלנו - אצלי ואצל בעלי כל מקום הגיב באופן שונה לחלוטין. ברור שכולם היו המומים, ומחבקים בתחילה. אך השאלה היא במבחן היומיום.
אצלי כמה חודשים לאחר שהכל קרה היה יום כיף בעבודה. אני באותם הימים בקושי קמתי בבוקר לעבודה, אז ללכת לטיול עם מסיבה. הודעתי שאני לא מגיעה. המנהל הישיר שלי שהוא אדם דתי, הבהיר לי שאצל הורים שכולים אין מנהגי אבלות כי עליהם ישר לקום ולהמשיך בחיים. אני הבהרתי לו שאותי זה לא מעניין. וכמובן היו עוד מקרים.
מנגד אצל בעלי זכינו לליווי צמוד ותמיכה מהרגע הראשון, ביום האובדן הגיע חבר מהעבודה עם רכב לעזור לנו בכל הסידורים, בשבעה כל יום נשלחו מנות חמות לנו ולמשפחה. וגם אחרי כשהוא חזר לעבודה דאגו למשהיא מקצועית שליוותה אותי בשיחות כמעט שנה, עזרו לנו לממן טיפול רגשי. ובכלל.
מרגישה שהיחס הזה משפיע גם על היחס שלנו והמחוייבות שלנו אל מקום העבודה.
אז איך זה אצלכם? האם יודעים על האובדן? ואיך הבוס הישיר מתיחס? ואיך התפיסה של מקום העבודה בכלל, יש הבנה, תמיכה, או התעלמות?
לכל מקום עבודה יש התיחסות שונה אל מי שאיבד את יקירו. נראה לי שחלק מהיחס תלוי ביחסו האישי של המנהל הישיר לאובדן.
אצלנו - אצלי ואצל בעלי כל מקום הגיב באופן שונה לחלוטין. ברור שכולם היו המומים, ומחבקים בתחילה. אך השאלה היא במבחן היומיום.
אצלי כמה חודשים לאחר שהכל קרה היה יום כיף בעבודה. אני באותם הימים בקושי קמתי בבוקר לעבודה, אז ללכת לטיול עם מסיבה. הודעתי שאני לא מגיעה. המנהל הישיר שלי שהוא אדם דתי, הבהיר לי שאצל הורים שכולים אין מנהגי אבלות כי עליהם ישר לקום ולהמשיך בחיים. אני הבהרתי לו שאותי זה לא מעניין. וכמובן היו עוד מקרים.
מנגד אצל בעלי זכינו לליווי צמוד ותמיכה מהרגע הראשון, ביום האובדן הגיע חבר מהעבודה עם רכב לעזור לנו בכל הסידורים, בשבעה כל יום נשלחו מנות חמות לנו ולמשפחה. וגם אחרי כשהוא חזר לעבודה דאגו למשהיא מקצועית שליוותה אותי בשיחות כמעט שנה, עזרו לנו לממן טיפול רגשי. ובכלל.
מרגישה שהיחס הזה משפיע גם על היחס שלנו והמחוייבות שלנו אל מקום העבודה.
אז איך זה אצלכם? האם יודעים על האובדן? ואיך הבוס הישיר מתיחס? ואיך התפיסה של מקום העבודה בכלל, יש הבנה, תמיכה, או התעלמות?