מקום מפלט

[שוחה עם הגלים]

מקום מפלט

כאב כזה בחזה
לחץ
משהו מכביד על החזה
מה זה?
האם זו 'הארוחה' שאכלתי מהר מידיי, בלי לבדוק את המרכיבים? אם טעים לי בכלל? בלעתי מהר ועכשיו אני תקועה עם זה....?
או אולי זה הרעב הזה - כשלא מקבלים את מה שהגוף והנפש צריכים?
אולי זו הבדידות שלי, זאתי שתמיד הייתה שם כמו בן לוויה רע שהצללים שלו תמיד מעיבים על הכל...
ואולי אלה הרחמים העצמיים האלה שכבר בא לי להקיא אותם מתוכי רק שהם נדבקים בי והורסים את מה שכן ישנו...
בכל מקרה - המועקה בחזה לא עוזבת
ואני רוצה קצת לעזוב את כל זה, קצת לעזוב את עצמי... לשכוח אותי לרגע

 

[מהמאדים]

המועקה

היא חלק מהמאבק הפנימי שלא התחיל אתמול וגם לא יסתיים מחר. אבל היא חלק. אם היית ברת מזל והחיים נראו שלמים ויפים כל כך הרבה שנים, אז הסתירה הבלתי אפשרית הזו בין הרצונות והתשוקות והאהבות והחלומות שלך, כמעט בלתי נתפשת והיא מכה ומעיקה.
אין תשובה אחת, ואין דרך אחת, ומה שיותר גרוע, אבל הכרחי, הוא הזמן שלפעמים נראה כמו נצח. אבל זכרי שזהו תהליך. ארוך ומתיש, והתשובות אינן כתובות על הקיר (כמו שנהוג לחשוב).
הזמן יאיר את עיניך, וגם את עיני הסובבים אותך והקרובים לך. לטוב ולרע. ותשובות מהירות, גם אם יש שעבורן זו התשובה הנכונה שמביאה הקלה ושחרור גדולים, עלולה להיות גם טעות (שלא תמיד מודים בה, כי מה זה יתן...)
תני ללב וגם לראש להוביל אותך, ותני מקום לזמן. אם את "פוחדת", יש לכך סיבות טובות. אולי אינך בשלה למהלך, ואולי שום מהלך אינו מתאים לך עדין או בכלל, ואולי יש דרכים אחרות (ויש אלף דרכים). גם הפחד והחשש הם חלק מהמרכיבים של הסיטואציה המורכבת הזו, וטוב שהם שם. אלו חלק מהחיישנים שלנו והם חשובים לא פחות מרגשות חיוביים יותר.

אני כותבת בתור מי שפעם חשבה שהיא אמיצה וישרת דרך, ואחר כך חשבה שהיא פחדנית, והיום, אחרי אי אלו שנים של כאוס (שעוד לא לגמרי נגמר), מבינה שזה מה שהיה נכון לי. ושום מהלך שמישהי אחרת עשתה או יעצה או חשבה שיודעת מה נכון עבורי לא היה נכון. בודאי שלא בתזמון של אחרות ואחרים.
הקשיבי לעצמך, תני למאבק הפנימי להתנהל ותני לו מקום. גם אם זה כואב וסוחט ומייגע. ואל תשכחי בדרך את אוהבייך ואהובייך.

 

[שוחה עם הגלים]

תודה על התשובה המושקעת

יש בדברייך הרבה חוכמה. גם 'הבלמים' שלי פועלים לא סתם כנראה... קשה להיות בתוך התהליך הזה. אני מקווה רק שהקלה תגיע מתישהו לא רחוק מידיי. הנה היום קצת יותר קל גם אם עדיין לא טוב...
תודה לך

 

[frust]

כמה משמח

לשמוע אותך במקום שלם, המכיל את עצמך ואת צרכייך,
ונותן להם מקום וזמן וקבלה.
שווה את כל הדרך והקושי.
לדעתי.

חיבוק

אירית א. נהר מנהלת פורום לסביות בארון נשואות לגבר
מטפלת משפחתית וזוגית ומנחת קבוצות. מתמחה בגילויים הקשורים במיניות בשלבים מתקדמים של החיים ובמגדר.
יוזמת ומקימת פרויקט תלתן - תמיכה וליווי לנשים לסביות נשואות

 

[דוסלסבית]

היי מהמאדים

יותר טוב ממה שכתבת אין זאת האמת לאמיתה
כל אחת והפתרונות שלה כל טוב ושנה טובה לכולן

 

[שוחה עם הגלים]

לכסות את עיניי בשתי כפות הידיים

אני חושבת עוד על הדברים שכתבת - אוהבי ואהוביי יקרים לי מאוד, אולי בגלל זה אני עומדת במקום, משתפת פעולה עם עצימת העין.. כאילו הכל כרגיל. כאילו לא קרה. כי ת'כלס לא עברתי אף קו, אף גבול ממשי לא נחצה.. אצלי בפנים כל הגבולות נחצו. ואי אפשר עוד להתעלם ממה שהתגלה לי, אי אפשר לחזור אחורה, וגם לא ממש נכון לעשות זאת גם אם היה אפשר. ועכשיו בתוכי קיים עולם שלם חדש, של מאוויים, רצונות עצמאיים בהם אני לא כבולה בקשרים שמקיפים אותי. ואיך אפשר לקיים ככה עולם פנימי חבוי שלם? ולהמשיך את העולם הגלוי שהיה עד כה, כאילו לא השתנה דבר...? כשאני מסתכלת על כך מהצד ברור לי שמשהו משתנה מאוד ועוד לא ברור לאן... אבל כשאני נמצאת מבפנים אני מכסה את העיניים בכפות הידיים שלי ומסתתרת בהן... לא ברור אם כדי לא לראות, או כדי לא להיראות, או פשוט כדי לשמור על המקום היקר הפנימי הזה שיש אצלי לפני שיהיו כל ההשפעות שכבר מתחילות וישנן

 

[ללכתבדרכך]

ותמיד תזכרי!

גוף ונפש זה דבר אחד!
אם לא נדאג לנפש שלנו הגוף יאותת...
אולי כדאי לך לשקול ללכת לאיש מקצוע שיעזור לך להתגבר על קצת קשיים בדרך אל האושר �� בהצלחה יקירה!