מקופלת זה לא קיפודים.
טיפה טיפה אני שוברת את עצמי, טיפה טיפה אני מפזרת את השקט שלי, אולי אפילו משרפה, טיפה טיפה. משרפה זה לא מתאים וזו בטח לא המילה הנכונה לשם, אני אומרת לה, נרקיס מסתכלת עליי בעיניים שחורות ואומרת לי לסתום, זה הכאב שלי או שלך? בדיוק, אז תסתמי. זה תחביב חדש שלה, להלביש את הכאב הפרטי שלה על מילים של אחרים. לרוב היא מאוד יצירתית אבל השורה הזו תקעה אותה, ממש תקעה אותה, כמעט כמו שהוא היה תוקע אותך, אני אומרת לה, שוב החושך הזה בעיניים שמופנה אליי אבל הכי מפחיד זה הכבויה. כי ככה היא מאז, כבויה. ואנשים אומרים לה כמה זה עצוב, הרבה יותר עצוב ממה שקרה, שהיא כבויה. היא, אחת כמוה, כבויה. הם לא מבינים, היא אומרת לי, שזה רק שורף יותר, זה אוכל ומאכל ומכלה, זה רק עושה את הדרך לאור יותר ארוכה, שאומרים לך שאת כבויה. כי את מנסה, כ"כ מנסה, ואז פתאום באים בני-זונות כאלו ואומרים לך 'יו נרקיס, מה קרה לך? את מה זה כבויה פתאום'. היא יושבת כבר יומיים בבית מעצר, ולא תגידו בגלל שמשאירים אותה שם, היא, היא עצמה, לא רוצה לצאת. היא הייתה צריכה להשאר שם רק לכמה שעות, וזהו. אבל לא. נרקיס לא הולכת הביתה. מה אני, אני רק בת אדם, אני נשרפת וסובלת בעולם, ולא רואה עתיד, ולא חושבת תמיד, שהכוונה תחזיר לי ת'נשימה. ועקנין נכנס, היא מתכרכמת בפינה. רק השחור הזה בעיניים בוער. הוא לא מעז להתקרב אליה, יושב שני קילומטר רחוק ומבקש ממנה שתלך הביתה ושהוא מצטער ושהוא לא היה צריך להגיד את מה שאמר ויהיה בסדר. נרקיס לא מגיבה. שקט וחושך על פני תהום. מסכן ועקנין, אני אומרת לה, רחמים, נו קדימה שחררי אותו כבר. מכריחים אותו לבוא לפה כל יום בגללך, יאללה בחייאת ראבאק נרקיס לא כל העולם צריך לעמוד דום בשבילך. אף-אחד לא עומד דום, היא אומרת, ומזלו של ועקנין שכך. אם היו צריכים לעמוד דום עבורו כבר מזמן הייתי בחוץ. אחרי חצי שעה ועקנין הולך. תמיד אחרי חצי שעה. הלקוחות מחכים לו. ועקנין הוא הירקן, ונרקיס, שמאז שנעשתה כבויה רק לרדת לקנות ירקות היא יכולה, נכנסה יום אחד לחנות וועקנין, שכבר נמאס לו לראות אותה ככה אמר 'יאללה כפרה, כולה פרידה, אפשר לחשוב מה קרה, הלך אחד יבוא אחר' ואז היא התפרקה. טוטאלית. פיניטו לה קומדיה, סה טו. היי, מישהו שומע אותי, הלו מישהו שומע אותי?, בנאדם לרצוח אותו, להבעיר עם עצמותיו את הלילה, כי הלילה הזה המוות מחייך לאיטו, מחייך לאיטו. תפסו אותה עם הסכין, סנטימטר מהאצבע שלו. לא, היא לא רצתה להרוג אותו, רק רצתה להשבית אותו שלא יוכל לעבוד. ואז להגיד לו 'ועקנין, לא נורא, כולה אצבע. אפשר לחשוב מה קרה, הלכה אחת, יש לך עוד תשע אחרות'. במקום, הכניסו אותה לתא מעצר, שתרגע. ועקנין לא הגיש תלונה. ומאז, נרקיס שם. לא יוצאת. טוב לי פה, היא אומרת, מה את רוצה ממני?, יש את ויקי שמכינה לי תה, יש את רמי הנרקומן שקופץ לדבר איתי, יש את שבי וסימה שאחראים על היומן של התחנה ואנשים שבאים והולכים ויש אותי, שאם אני אצא, אני אמות, אני לא אוכל לחזור. יומיים אנחנו ככה. נרקיס ואני, ועקנין לחצי שעה, ויקי עם התה והעוגיות והנשמה הכבויה. כבויה, אני אומרת לה, כבויה זו מילה טובה שתכניסי לשם. נרקיס מחייכת ומנסה. ואללה!, היא אומרת, זה הולך טוב. אולי תשארי איתי עוד?, את רואה, את יצירתית, יוצאות לך מחשבות טובות כשאת בתא מעצר. אני אומרת לנרקיס שיש לי דברים לעשות ועם כל הכבוד לכאב שלה לא כל העולם צריך להיות כבוי. אחרי שבוע אני חוזרת. נרקיס עדיין שם. היא ורמי הנרקומן משחקים שש-בש ועל הקיר היא חרטה את מילות השיר. את מטורפת, אני אומרת לה, מה נהיה ממך תגידי!? מה התחלת לחרוט על הקירות, השתגעת!?, את לא מבינה שאת רק מכניסה את עצמך יותר ויותר פנימה לכל זה, את לא מתקדמת לשום מקום! את לא מצליחה לצאת מזה, את יושבת פה בתא מעצר המסריח הזה ומשקחת שש-בש עם נרקומן!. רשפים רשפים של שחור, משלהבים כל פינה בי ורמי מרכין את ראשו ופרצופו מסתגר. נעלב. לכי לכי מפה, נרקיס מסמנת עם ידה, קישטה עופי. אחרי חודשיים רמי כבר עבר לגור שם, אחרי חודשיים וחצי גם ויקי מצטרפת לטורניר שש-בש, ואחרי שלושה חודשים, בדרך החוצה משם, כשאני אומרת לנרקיס שזה הביקור האחרון ושהיא השתגעה טוטאלית, אני שומעת את כל צוות בית המעצר שר לי, טיפה טיפה אני שוברת את עצמי, טיפה טיפה אני מפזרת את השקט שלי, אולי אפילו קצת כבויה, טיפה טיפה. (מפנה את הראש לאחור בתדהמה) טיפה טיפה, (נרקיס מחייכת אליי וקורצת) טיפה, טיפה.
טיפה טיפה אני שוברת את עצמי, טיפה טיפה אני מפזרת את השקט שלי, אולי אפילו משרפה, טיפה טיפה. משרפה זה לא מתאים וזו בטח לא המילה הנכונה לשם, אני אומרת לה, נרקיס מסתכלת עליי בעיניים שחורות ואומרת לי לסתום, זה הכאב שלי או שלך? בדיוק, אז תסתמי. זה תחביב חדש שלה, להלביש את הכאב הפרטי שלה על מילים של אחרים. לרוב היא מאוד יצירתית אבל השורה הזו תקעה אותה, ממש תקעה אותה, כמעט כמו שהוא היה תוקע אותך, אני אומרת לה, שוב החושך הזה בעיניים שמופנה אליי אבל הכי מפחיד זה הכבויה. כי ככה היא מאז, כבויה. ואנשים אומרים לה כמה זה עצוב, הרבה יותר עצוב ממה שקרה, שהיא כבויה. היא, אחת כמוה, כבויה. הם לא מבינים, היא אומרת לי, שזה רק שורף יותר, זה אוכל ומאכל ומכלה, זה רק עושה את הדרך לאור יותר ארוכה, שאומרים לך שאת כבויה. כי את מנסה, כ"כ מנסה, ואז פתאום באים בני-זונות כאלו ואומרים לך 'יו נרקיס, מה קרה לך? את מה זה כבויה פתאום'. היא יושבת כבר יומיים בבית מעצר, ולא תגידו בגלל שמשאירים אותה שם, היא, היא עצמה, לא רוצה לצאת. היא הייתה צריכה להשאר שם רק לכמה שעות, וזהו. אבל לא. נרקיס לא הולכת הביתה. מה אני, אני רק בת אדם, אני נשרפת וסובלת בעולם, ולא רואה עתיד, ולא חושבת תמיד, שהכוונה תחזיר לי ת'נשימה. ועקנין נכנס, היא מתכרכמת בפינה. רק השחור הזה בעיניים בוער. הוא לא מעז להתקרב אליה, יושב שני קילומטר רחוק ומבקש ממנה שתלך הביתה ושהוא מצטער ושהוא לא היה צריך להגיד את מה שאמר ויהיה בסדר. נרקיס לא מגיבה. שקט וחושך על פני תהום. מסכן ועקנין, אני אומרת לה, רחמים, נו קדימה שחררי אותו כבר. מכריחים אותו לבוא לפה כל יום בגללך, יאללה בחייאת ראבאק נרקיס לא כל העולם צריך לעמוד דום בשבילך. אף-אחד לא עומד דום, היא אומרת, ומזלו של ועקנין שכך. אם היו צריכים לעמוד דום עבורו כבר מזמן הייתי בחוץ. אחרי חצי שעה ועקנין הולך. תמיד אחרי חצי שעה. הלקוחות מחכים לו. ועקנין הוא הירקן, ונרקיס, שמאז שנעשתה כבויה רק לרדת לקנות ירקות היא יכולה, נכנסה יום אחד לחנות וועקנין, שכבר נמאס לו לראות אותה ככה אמר 'יאללה כפרה, כולה פרידה, אפשר לחשוב מה קרה, הלך אחד יבוא אחר' ואז היא התפרקה. טוטאלית. פיניטו לה קומדיה, סה טו. היי, מישהו שומע אותי, הלו מישהו שומע אותי?, בנאדם לרצוח אותו, להבעיר עם עצמותיו את הלילה, כי הלילה הזה המוות מחייך לאיטו, מחייך לאיטו. תפסו אותה עם הסכין, סנטימטר מהאצבע שלו. לא, היא לא רצתה להרוג אותו, רק רצתה להשבית אותו שלא יוכל לעבוד. ואז להגיד לו 'ועקנין, לא נורא, כולה אצבע. אפשר לחשוב מה קרה, הלכה אחת, יש לך עוד תשע אחרות'. במקום, הכניסו אותה לתא מעצר, שתרגע. ועקנין לא הגיש תלונה. ומאז, נרקיס שם. לא יוצאת. טוב לי פה, היא אומרת, מה את רוצה ממני?, יש את ויקי שמכינה לי תה, יש את רמי הנרקומן שקופץ לדבר איתי, יש את שבי וסימה שאחראים על היומן של התחנה ואנשים שבאים והולכים ויש אותי, שאם אני אצא, אני אמות, אני לא אוכל לחזור. יומיים אנחנו ככה. נרקיס ואני, ועקנין לחצי שעה, ויקי עם התה והעוגיות והנשמה הכבויה. כבויה, אני אומרת לה, כבויה זו מילה טובה שתכניסי לשם. נרקיס מחייכת ומנסה. ואללה!, היא אומרת, זה הולך טוב. אולי תשארי איתי עוד?, את רואה, את יצירתית, יוצאות לך מחשבות טובות כשאת בתא מעצר. אני אומרת לנרקיס שיש לי דברים לעשות ועם כל הכבוד לכאב שלה לא כל העולם צריך להיות כבוי. אחרי שבוע אני חוזרת. נרקיס עדיין שם. היא ורמי הנרקומן משחקים שש-בש ועל הקיר היא חרטה את מילות השיר. את מטורפת, אני אומרת לה, מה נהיה ממך תגידי!? מה התחלת לחרוט על הקירות, השתגעת!?, את לא מבינה שאת רק מכניסה את עצמך יותר ויותר פנימה לכל זה, את לא מתקדמת לשום מקום! את לא מצליחה לצאת מזה, את יושבת פה בתא מעצר המסריח הזה ומשקחת שש-בש עם נרקומן!. רשפים רשפים של שחור, משלהבים כל פינה בי ורמי מרכין את ראשו ופרצופו מסתגר. נעלב. לכי לכי מפה, נרקיס מסמנת עם ידה, קישטה עופי. אחרי חודשיים רמי כבר עבר לגור שם, אחרי חודשיים וחצי גם ויקי מצטרפת לטורניר שש-בש, ואחרי שלושה חודשים, בדרך החוצה משם, כשאני אומרת לנרקיס שזה הביקור האחרון ושהיא השתגעה טוטאלית, אני שומעת את כל צוות בית המעצר שר לי, טיפה טיפה אני שוברת את עצמי, טיפה טיפה אני מפזרת את השקט שלי, אולי אפילו קצת כבויה, טיפה טיפה. (מפנה את הראש לאחור בתדהמה) טיפה טיפה, (נרקיס מחייכת אליי וקורצת) טיפה, טיפה.
