מקלט או חדר להתגוננות אזרחית

[riki yot levi]

מקלט או חדר להתגוננות אזרחית

נערה אשה בת קצת יותר מעשרים שרק מתחילה להביט בעולם... העולם שמחוץ לאזור המוגדר והמוכר של הבלוקים... הרכבות...
בום...
כמו ספינה קטנה... לא בנויה הכי טוב שבעולם... ללא מכשירי ניווט יעילים בסערה גדולה...
יכולה לאבד תקוה... יכולה לנסות לישר הגאים... לפחות לנסות... לפחות.
לא סיפור גבורה - רק סיפור אהבה... הכל החל והכל הגיע רק מתוך... רק בשם האהבה...
לא ידעתי באותם הימים שמלמדים לקחת את המצב הנואש... שאם היה פחות מכך... דיינו.
בתוך תוכי ידעתי... האמנתי... אבל ידעתי להזהיר את עצמי... לא זמן לחגוג עד ש...
הוא נטע בי חיים חדשים. הנטע שנטע בי שלי הוא... ושלו... לא חצי לו וחצי לי... ולא חצי לי וחצי לו... מאה אחוזים שלי ומאה אחוזים שלו... אצלי. בטן.
אמא בכתה ואני בכיתי לצידה... אם או לו היה אחד 'משלנו' מכירים את סדר הפעולות... כאן? עכשיו? ניסיתי לנחם את עצמי ואת אמא... בתקופה לא ארוכה למדתי על הגבר הזה שנטע בי לא מעט...
זה לא מסוג הגברים שיבקש ממך בדיקת אבהות..., אושיעלם לך לחצי שנה... או שיכחיש ויגיד לך... לא!
זה גבר שלוקח על עצמו כל אחריות... בכל משימה... זה בחור שלו... היה מוכר וידוע בציבור... לפחות על שקבל אין סוף של אותות ותעודות הוקרה וצל"ש רמטכ"ל... על עניינים שהשתיקה יפה להם מאז ועד היום לפחות... ודאי שבאותם הימים... היתכן? אין צל של סיכוי - אבל.
כמו תלמיד מצטיין בכתה... ברור שיקבל 10... אין צל צילו של ספק... אבל נבחן.מבחן אזרחי.
מספרים שהיתה איזה פעולה היכן שהוא שלא בתוך הגבולות... ומספרים שעלו על מארב והיה ירי משוגע על הצוות... מספרים המספרים ומי שאני אכחיש או לא שאחד נפגע קשה. קשה מאוד... המארב חוסל והפצוע עלה על הכתפיים, הכתפיים שאני אוהבת לניח עליהם את הראש - להתפנק עליהם... מהלך שישה קילומטרים... בריצה מטורפת כמעט להגיע אל נקודת המפגש להנחית מסוק ולהגיע מהר ככל שניתן אל חדר המיון בבית החולים...
רק שהמסוק קבל פקודה לעזוב את השטח... מסוכן מידי... גם אפשרות ב' נפסלה ע"י המפקד... נשארה רק אופציה מס' 3. 45 ק"מ מזרחה... ופצוע קשה מדמם על זוג כתפיים... ועוד ציוד... במהלך ההליכה המואצת היה מרים את הפצוע ומוריד אותו חזרה אל הכתפיים... שלא ירדם... רק שלא ירדם... כ"כ דומה ל'שיר החובש' של יהורם גאון... רק שהנ"ל אינו חובש... רק הפצוע... פצוע...
מספרים המספרים שההליכה היתה קשה... לא נותר אחד שלא חש כל שריר ושריר בגוף כמו נדקר באלפי סכינים... רק אחד. בשקט בשקט מספרים שלא רק... הוא הוביל... מרים את הפצוע (לא אפרוח תרנגולות...) בשתי ידיו מעלה צועק או צורח... מספר בדיחה רק שלא יעצום עין הגונח... 'עוד 30' היה משכנע את עצמו... ללכת. ללכת.
מספר היה לי אחד מהחבורה שהיה אומר לעצמו 'תתבייש לך אמא שלך הצליחה ואתה תיכשל'??? אמא שהלכה באחת מצעדות המוות מהונגריה אל המוות... גוררת אחריה אח שנגמר ואחות חולה... ולא עוצרת... יכולה היתה למוות... ניצלו...
היתה מספרת איך לפתע פתאום נעלמו השומרים... כמו בלעה אותם האדמה... לא נשמעו עוד הקריאות 'ללכת'... לא נשמעו יריות רובה על מי שכשל... או יצא מהשורה - לחרבן...
את 'המתנה' מספרים המספרים הניח על האלונקה שבאמבולנס הצבאי... 'הוא שלי'
אמר לד"ר ובקש 'שמור לי עליו...'
כמו אותו תלמיד מצטיין בכתה - הגיע עת למבחן.
ישבתי על כסא המזכירה במשרד... כשראה שאני לא מגיבה לאיזה בדיחה שאמר... התקרב, לקח את כף ידי ובכף ידו... נשק ושאל 'קרה משהו?'
אני לא לוחמת נועזת הייתי... לא עמדתי באיזה מבחן יוצא מן הכלל... בדף קורות חיי... אפס דבריםשירשימו משהו... סתם ריקי לוי... הלוואי מחדרה... אבל לא...
'ריקי... ריקי מהטריפוליטאים??? זאת היא אה'
לא יכולתי עוד... עמדתי בגבורה יחסית בענייני דמעות... עצרתי. רגעים של הכי אמת בהכי חיים...
'אני בהריון' לחשתי שפתיי רועדות... הרגליים הבריאות שלי...??? כמו מרגרינה בשמש של אוגוסט במדבר סהרה...וכפות ידי מסתירות ממנו את פני...
בקש שאגיד את המילים שוב... מסך שחור חסם את עיני... הייתי בהלם... מכאן הלסתות רעדו והמילים... שתי המילים כמעט ולא יכולות היו לצאת מפי אל חלל החדר... 'א...ני..ב..ה..ר..יון' מבקשת תגובה... מתחננת להיות הפצועה על הכתף שלו...
נעמד על הרגליים... והחל מרקד סביב הכסא, כאילו היה איזה חסיד... איזה איש חב"ד כזה... שואג שאגות של שמחה... קולולולולו מנסה את דרך הנשים להביע את השמחה הגדולה...שלף אותי מהכסא ונשא אותי בחדר מנשק מה שיכלו שפתיו לנשק... שמחה חסרת מעצורים... ללא גבולות...
לגמנו יחד ספל תה פשוט... מתחילים לעכל יחד את הבשורה... והבחור שלי לא נרגע...

באותם הימים היתה אמא שלי נוסעת בכל יום חמישי לפני צהריים לשוק הכרמל... אנחנו היינו אוספים אותה ואת שרכשה ומסיעים אותה הביתה, וחוזרים למשרד... וכך אמר כשנרגע מעט... 'נדבר ונשמע מה אומרת אמא שלך' ומאחר והבין שאמא יודעת צלצל לספר לאמא שלו... ראשונה ולאחותו הבכורה מיד לאחר מכן...
אמא אמרה 'חתונה... אין ברירה צריכים חתונה'...
הוא הביט בי... וסימן באצבע אל עצמו... 'תיתחתני איתי?' שמעתי את קולו נסדק... ראיתי בכל עין שלו דמעה אחת של אושר... האיש שלא בוכה הזיל דמעה...
אספתי את הגבר שלי אלי... עייני דמעו... רגלי עדיין לא שבו להיות כשהיו... הדבקתי את שפתי אל שפתיו... ואמרתי לו מילה אחת 'כן'...
אמא הביעה את שמחתה בקלולולולולו ארוך וצעקני...
אמא אמרה שקצת נרגענו וגם היא... 'מקלט'.
אמרה 'לו בריא לה פה... למה?'
אבא היה על ערש דווי... אפילו השיעולים החזקים שהיה משתעל... נחלשו והיה משמיע יותר קולות של מחנק... היה הרבה יותר עצבני ומקלל מאשר בימים שלפני... אמא חששה שאבא יקבל את הבשורה וישתולל... ויכעס וידרוש את כבודו ואת כבוד משפחתו... לשאלת האחים...אמרה אמא 'למה להעמיד אותם במבחן?'
אשה כ"כ פרקטית היתה... מדהימה.
החתן המיועד שלי התקשר אל בית הוריו... מבקש עבורי מקלט.
מקלט מפני האחים שלי... שיראו לכולם שאצלנו יש כבוד למשפחה... איזה 'פנס' בעין... ידיים 'מסומנות' וגזיזת שיער... לכער...
מפני הנשים שמרכלות ומדברות על המדרכה... ושופטות ושמחות לאיד - מאוד...

מקלט - או חדר להתגוננות...
מקלט זה מקום מגונן... אבל לא מקום לחיות בו חיים... אל המקלט נכנסים לשמר את החיים... ולצאת ולחזור אל שיגרת החיים...
אני? אני נכסת למקלט שאיך נסביר... לא כ"כ אהבו שאני במקום שאני... - מקלט...
נסענו באותו הלילה לאסוף את המעט שיש לי בעולם... להיפרד מאמא ומהחיים שהיו... אל המקלט... לחיים חדשים.
לא קל...לגמרי לא קל...
כל הדרך שתקנו... ידענו... רק ימים יגידו...