סיפור.
הערות, הארות, תיקונים ושאר מיני ירק, יתקבלו בברכה. _____________________________________________________ התעוררתי שותתת דם. כשאילצתי את עצמי לפקוח את עיני, יכולתי לראות את הצללים מרחפים על פני הקירות, קורמים עור וגידים מתוך הלובן המסנוור. דוקטור לימן אבחן אותי בזמנו כמי שסובלת מסכיזופרניה. הוא עשה זאת בלית-ברירה, כיוון שלא מצא דיאגנוזה הולמת יותר לסימפטומים מהם סבלתי. מאוחר יותר עזבתי את בית-תבור בתחושה של תסכול, מסוחררת וחולה כתוצר לוואי של התרופות האנטי-פסיכוטיות שנתן לי. הצללים וההתקפים הפסיכוטיים נדמו לי כמקשה אחת, ועד שלא הפסקתי ליטול את הכדורים, היה עלי להשאר באותו מצב של חוסר וודאות מרפה ידיים. סירבתי לחזור לבית המשפחה, ובסופו של דבר הייתה זו אלונה שאספה אותי מבית תבור. היא נהגה את כל הדרך לצפון רק כדי למצוא אותי חלשה ומעורערת יותר מתמיד, ולא היה לי ספק שהפגישה המחודשת הסבה לשתינו מידה שווה של אי-נחת. במהלך השיחה הקצרה שניהלנו, הסתבר לי כי אמי היא זו ששלחה את אלונה לאסוף אותי. שמחתי למצוא את הדירה הקטנה במצב מתקבל על הדעת. הזמנתי את אלונה לקפה, וחייכתי בנימוס כשדחתה את הזמנתי. במשיבון הצטברה ערימה של הודעות. מהעבודה התקשרו לומר שלא יזדקקו לי בזמן הקרוב, דניאל התקשר פעם או פעמים ולא אמר שום דבר בעל ערך. ההודעה האחרונה הייתה מתומר שחיכה לראות אותי במפגש של יום שני, לפני כשלושה ימים. הדחף הראשוני שלי היה להתקשר אליו תיכף ומיד; הייתי זקוקה לתומר שיתן לי איזשהי תחושה של נורמליות. מי יודע, אולי הייתי מבקשת ממנו לעבור בדירה, והיינו מזדיינים. בסופו של דבר התקשרתי לחברה אחרת בקבוצה, ושאלתי איך מתקדם המשחק, רק כדי לקבל תחושה מעורפלת של תומר ומשהו מעולמות הפנטזיה הפיקטיביים או לא שלנו. גם אחרי שלושה חודשים הרגשתי פליאה מסוימת לשמוע על מעלליה של דמות שלא הייתה ולא נבראה. מעולם לא נמשכתי במיוחד למשחקי תפקידים- היה לי ידיד בתיכון שניסה לעניין אותי ללא הרף במה שנסתבר לי, שנים לאחר מכן, כגרסא פרימיטיבית יחסית של מבוכים ודרקונים. רק יותר מאוחר, כשהצללים הופיעו מתוך חלומותיי בהקיץ, מצאתי את עצמי שוב מתנודדת על סיפו של העולם המוזר הזה. בסביבות תשע בערב, התחילה העייפות להשתלט עלי. גופי עדיין נאבק בכדורים שקיבלתי, ומצאתי את עצמי ישנה בשעות שלא היו רגילות מבחינתי. בדרך כלל העדפתי את השעות המאוחרות יותר של הלילה, והעובדה שהייתי עייפה כל כך עוד בתשע, הייתה סימן לחולשה. הדלקתי מזגן על קירור, מכוונת אותו לטמפרטורה של שש-עשרה מעלות, ואז גררתי את עצמי למיטה, מתכרבלת בשמיכת הפוך הזוגית שלי. מדי פעם במהלך הלילה התעוררתי למספר רגעים. בפעם הראשונה חלטתי לעצמי כוס שוקו, שהנחתי בשידה שלצד המיטה. כשהתעוררתי בפעם השניה, היה המשקה קר, אם כי לגמתי ממנו בלאו הכי. פחדתי מהמראות. חששתי שיישנו ויופיעו. אולי בשל כך לא הצלחתי לשקוע בשינה עמוקה. אפילו כאשר הייתי מניחה למשהו להיכנס לי מתחת לעור היה זה במידה מוגבלת, וגם אז הקפדתי להיות מודעת לשינויים ולניואנסים הקטנים במצבי. הצללים היו משהו אחר, ולא אחת ניסיתי להתרגל למחשבה שאולי באמת מדובר בפסיכוזה. את המונח שאלתי מזילאזני. קראתי את סדרת אמבר כעשר שנים קודם לכן, בעקבות המלצה של חברה טובה. מעולם לא נמשכתי לספרות פנטזיה, אבל בלאקוניות של זילאזני היה משהו שיכולתי להתחבר אליו. אמבר, בסופו של דבר, הייתה החוט המקשר בין הממשות המעורערת שהשתלטה על שעות השינה שלי (סוג של אשליה פנטסטית/מדיאוולית שהתקשיתי לכנות בשם), לבין קהילת חובבי המד"ב והפנטזיה המקומית. לא הייתי בטוחה לחלוטין מה בדיוק אני מחפשת: הכרתי את הצללים, בגדר השתקפות של הוויה קולקטיבית, שריד של אגדות עם עתיקות שהומתקו ועוקרו מתוכן, קוריוז של דמיון מפותח מדי שאולי היה לי בעידן אחר. הכרתי את הצללים, אבל לא זיהיתי אותם. לפעמים הייתי רואה פנים. דיברתי אל דמויות ערטילאיות למחצה שהתממשו בחשיכה. משהו בתוכי (הד של ארכיטיפ משותף? צמא? בדידות?) נענה להם והשיב בקול משלו. תומר מצא אותי מסקרנת. בחורה מצונפת במעיל שחור כבד, מציתה סיגריה שלישית בקצהו של חדר צפוף. סיפרתי לו מה אני מחפשת. תומר סיפר לי שאני שרוטה, וכי יישמח להזמין אותי למפגש הבא של הקבוצה אותה הוא משה"מ. "זה יעזור לי במשהו?" הוא רכן, נטל את הסיגריה הבוערת מבין אצבעותיי ושאף עמוקות. עשן אפור, דקיק, הסתלסל מנחיריו. "פסיכיאטר יעזור לך הרבה יותר. אבל את נראית כמו בחורה מעניינת". "תודה", הפטרתי ביובש. תומר הנהן, שולף עט כדורי מכיס חולצתו. הוא הרים את כף ידי, משרבט עליה בזריזות. "זה המספר שלי", אמר. "תתקשרי אם נראה לך". עירומה מתחת לזרם המהביל, נזכרתי במספר הרשום על כף ידי. משועשעת יצאתי מתחת לזרם, וכשאני נוטפת מים עשיתי את דרכי למטבח, למצוא פיסת נייר שאוכל לרשום עליה. התקשרתי אל תומר למחרת, כשחזרתי הביתה מערב של עבודה, שתיה ועישון, ומצאתי את הפתק ממתין לי על השולחן. "תומר?" קולו היה מעורפל וצרוד משינה. "נויה, מההרצאה בטכניון. נתת לי את המספר שלך". תומר קילל. "מה לא בסדר איתך? עכשיו שתיים לפנות בוקר". אשרתי. "אני שיכורה ומפחדת ללכת לישון. תבוא הנה. אולי אני אתן לך". הוא בא, מביט בי מאחורי מסך בלתי נראה של עייפות, שעשוע ופכחון. הסקס היה טוב. איטי, הזוי ורך. סקס של וורקוהולית שתויה וחנון שצופה בסטאר-טרק וקורא ספרי פנטזיה. תמיד העדפתי לישון לבד. בדיעבד, ניסיתי לבודד את הסיבות בגללן הנחתי לו להישאר- אולי מפני שלעגתי לו, אולי מפני שלא חשתי כי הוא מאיים עלי. אולי מפני שנתתי לו לגעת בי ברכות. אני לא בטוחה מדוע, אבל הרגשתי חופשיה להירדם לצידו באותו לילה. בבוקר, מצאתי אותו במטבח, חולט קפה. "אתה עדיין כאן?" "את נורא מעניינת כשאת ישנה. אולי תספרי לי מי זאת הכוהנת הכסופה.. וכן, הנווד ביער. קצת קלישאתי, אני חייב לציין, אבל בהחלט מוצלח בשביל חובבת". "תסתום. ותמזוג לי קצת מהקפה הזה". מאוחר, הרבה יותר מאוחר, הודעתי ליעל שאני עוזבת את העבודה מוקדם ונהגתי את עשרים הדקות לדירתו הקטנה של תומר בהדר. בחורה ממושקפת באמצע שנות העשרים לחייה קידמה את פני בדלת, דיווחה ל"כולם" כי זו בוודאי נויה של תומר, והציעה לי כיבוד מתוך קערת טובין של במבה, ביסלי וקוביות שוקולד פרה. סירבתי בנימוס, לוחצת את ידה של מי שזיהתה את עצמה כרווית. מבין שטף ההסברים שניחתו עלי לאחר מכן, הצלחתי להבין שהקבוצה משחקת סוג של פנטזיה אפלה (משהו עם אנשי זאב?) בסגנון חופשי. דקות מספר לאחר מכן, מצאתי את עצמי על כורסא מרוטה לצדו של תומר, צופה בהתנהלותו הביזארית למדי של המשחק. תומר (להלן: השה"מ), תפקד על תקן אלוהות חלופית, מפקח על התקדמות העלילה בדרכו השלווה והמדויקת. השחקנים, שהביעו הזדהות מפתיעה עם הדמויות אותן גילמו, ניהלו את עצמם בסבך הפנטסטי השרירותי שרקם תומר, מתריעים על פעולותיהם בקול. מאוחר יותר נודע לי כי מדובר בקבוצה רגועה ופעלתנית באורך יחסי- השחקנים אהבו את השה"מ שלהם, והוא בתמורה, המציא למענם עלילות מסובכות ושנונות שלקחו אותם הרחק אל תוך מחוזות הרגרסיה הילדותית: השחקנים פעלו בתוך עולם מכושף, ריטשו את גופות קורבנותיהם בשיניים חדות, וייללו בחדווה אל מול ירח מלא. "נו, מה דעתך?" "ממ..ממ". הייתי עסוקה בלעיסת תערובת מופלאה של במבה ושוקולד והתעכבתי להשיב לתומר. "אני חושבת שאולי אתם זקוקים לפסיכיאטר". תומר כחכח בגרונו. "החסך שלכם כל כך חמור", הסברתי, "שאתם ממציאים עולמות פנטזיה חלופיים כדי לפצות עליו". "כן, בטח". מנימת קולו היובשנית, עלה בדעתי כי תומר זכה לשמוע טיעונים דומים פעמים רבות בעבר. "מצאת מה שאת מחפשת?" לחלחתי את שפתיי, מהוססת לפתע. "אני לא יודעת. אולי אם הייתי יכולה להסביר מה בדיוק אני מחפשת, הייתי יודעת. אני מחפשת תשובות, אבל אין לי שאלות.. אני מתארת לעצמי שרציתי לדעת איך זה נראה. לקבל תמונה שלמה של.. משהו. אולי לראות את זה משוחק לייב". "אז קבלת מה שאת רוצה?" "אולי. נדמה לי שאני יודעת יותר, אבל אולי זאת רק אשליה". "ממ". פניו של תומר לבשו מבט מהורהר. "יש לך מושג מה בדיוק הולך שם?" "למה אתה מתכוון?" "את יודעת מה קורה מסביב? מה העלילה? באיזה משחק את משחקת?" "איזה משחק?"
הערות, הארות, תיקונים ושאר מיני ירק, יתקבלו בברכה. _____________________________________________________ התעוררתי שותתת דם. כשאילצתי את עצמי לפקוח את עיני, יכולתי לראות את הצללים מרחפים על פני הקירות, קורמים עור וגידים מתוך הלובן המסנוור. דוקטור לימן אבחן אותי בזמנו כמי שסובלת מסכיזופרניה. הוא עשה זאת בלית-ברירה, כיוון שלא מצא דיאגנוזה הולמת יותר לסימפטומים מהם סבלתי. מאוחר יותר עזבתי את בית-תבור בתחושה של תסכול, מסוחררת וחולה כתוצר לוואי של התרופות האנטי-פסיכוטיות שנתן לי. הצללים וההתקפים הפסיכוטיים נדמו לי כמקשה אחת, ועד שלא הפסקתי ליטול את הכדורים, היה עלי להשאר באותו מצב של חוסר וודאות מרפה ידיים. סירבתי לחזור לבית המשפחה, ובסופו של דבר הייתה זו אלונה שאספה אותי מבית תבור. היא נהגה את כל הדרך לצפון רק כדי למצוא אותי חלשה ומעורערת יותר מתמיד, ולא היה לי ספק שהפגישה המחודשת הסבה לשתינו מידה שווה של אי-נחת. במהלך השיחה הקצרה שניהלנו, הסתבר לי כי אמי היא זו ששלחה את אלונה לאסוף אותי. שמחתי למצוא את הדירה הקטנה במצב מתקבל על הדעת. הזמנתי את אלונה לקפה, וחייכתי בנימוס כשדחתה את הזמנתי. במשיבון הצטברה ערימה של הודעות. מהעבודה התקשרו לומר שלא יזדקקו לי בזמן הקרוב, דניאל התקשר פעם או פעמים ולא אמר שום דבר בעל ערך. ההודעה האחרונה הייתה מתומר שחיכה לראות אותי במפגש של יום שני, לפני כשלושה ימים. הדחף הראשוני שלי היה להתקשר אליו תיכף ומיד; הייתי זקוקה לתומר שיתן לי איזשהי תחושה של נורמליות. מי יודע, אולי הייתי מבקשת ממנו לעבור בדירה, והיינו מזדיינים. בסופו של דבר התקשרתי לחברה אחרת בקבוצה, ושאלתי איך מתקדם המשחק, רק כדי לקבל תחושה מעורפלת של תומר ומשהו מעולמות הפנטזיה הפיקטיביים או לא שלנו. גם אחרי שלושה חודשים הרגשתי פליאה מסוימת לשמוע על מעלליה של דמות שלא הייתה ולא נבראה. מעולם לא נמשכתי במיוחד למשחקי תפקידים- היה לי ידיד בתיכון שניסה לעניין אותי ללא הרף במה שנסתבר לי, שנים לאחר מכן, כגרסא פרימיטיבית יחסית של מבוכים ודרקונים. רק יותר מאוחר, כשהצללים הופיעו מתוך חלומותיי בהקיץ, מצאתי את עצמי שוב מתנודדת על סיפו של העולם המוזר הזה. בסביבות תשע בערב, התחילה העייפות להשתלט עלי. גופי עדיין נאבק בכדורים שקיבלתי, ומצאתי את עצמי ישנה בשעות שלא היו רגילות מבחינתי. בדרך כלל העדפתי את השעות המאוחרות יותר של הלילה, והעובדה שהייתי עייפה כל כך עוד בתשע, הייתה סימן לחולשה. הדלקתי מזגן על קירור, מכוונת אותו לטמפרטורה של שש-עשרה מעלות, ואז גררתי את עצמי למיטה, מתכרבלת בשמיכת הפוך הזוגית שלי. מדי פעם במהלך הלילה התעוררתי למספר רגעים. בפעם הראשונה חלטתי לעצמי כוס שוקו, שהנחתי בשידה שלצד המיטה. כשהתעוררתי בפעם השניה, היה המשקה קר, אם כי לגמתי ממנו בלאו הכי. פחדתי מהמראות. חששתי שיישנו ויופיעו. אולי בשל כך לא הצלחתי לשקוע בשינה עמוקה. אפילו כאשר הייתי מניחה למשהו להיכנס לי מתחת לעור היה זה במידה מוגבלת, וגם אז הקפדתי להיות מודעת לשינויים ולניואנסים הקטנים במצבי. הצללים היו משהו אחר, ולא אחת ניסיתי להתרגל למחשבה שאולי באמת מדובר בפסיכוזה. את המונח שאלתי מזילאזני. קראתי את סדרת אמבר כעשר שנים קודם לכן, בעקבות המלצה של חברה טובה. מעולם לא נמשכתי לספרות פנטזיה, אבל בלאקוניות של זילאזני היה משהו שיכולתי להתחבר אליו. אמבר, בסופו של דבר, הייתה החוט המקשר בין הממשות המעורערת שהשתלטה על שעות השינה שלי (סוג של אשליה פנטסטית/מדיאוולית שהתקשיתי לכנות בשם), לבין קהילת חובבי המד"ב והפנטזיה המקומית. לא הייתי בטוחה לחלוטין מה בדיוק אני מחפשת: הכרתי את הצללים, בגדר השתקפות של הוויה קולקטיבית, שריד של אגדות עם עתיקות שהומתקו ועוקרו מתוכן, קוריוז של דמיון מפותח מדי שאולי היה לי בעידן אחר. הכרתי את הצללים, אבל לא זיהיתי אותם. לפעמים הייתי רואה פנים. דיברתי אל דמויות ערטילאיות למחצה שהתממשו בחשיכה. משהו בתוכי (הד של ארכיטיפ משותף? צמא? בדידות?) נענה להם והשיב בקול משלו. תומר מצא אותי מסקרנת. בחורה מצונפת במעיל שחור כבד, מציתה סיגריה שלישית בקצהו של חדר צפוף. סיפרתי לו מה אני מחפשת. תומר סיפר לי שאני שרוטה, וכי יישמח להזמין אותי למפגש הבא של הקבוצה אותה הוא משה"מ. "זה יעזור לי במשהו?" הוא רכן, נטל את הסיגריה הבוערת מבין אצבעותיי ושאף עמוקות. עשן אפור, דקיק, הסתלסל מנחיריו. "פסיכיאטר יעזור לך הרבה יותר. אבל את נראית כמו בחורה מעניינת". "תודה", הפטרתי ביובש. תומר הנהן, שולף עט כדורי מכיס חולצתו. הוא הרים את כף ידי, משרבט עליה בזריזות. "זה המספר שלי", אמר. "תתקשרי אם נראה לך". עירומה מתחת לזרם המהביל, נזכרתי במספר הרשום על כף ידי. משועשעת יצאתי מתחת לזרם, וכשאני נוטפת מים עשיתי את דרכי למטבח, למצוא פיסת נייר שאוכל לרשום עליה. התקשרתי אל תומר למחרת, כשחזרתי הביתה מערב של עבודה, שתיה ועישון, ומצאתי את הפתק ממתין לי על השולחן. "תומר?" קולו היה מעורפל וצרוד משינה. "נויה, מההרצאה בטכניון. נתת לי את המספר שלך". תומר קילל. "מה לא בסדר איתך? עכשיו שתיים לפנות בוקר". אשרתי. "אני שיכורה ומפחדת ללכת לישון. תבוא הנה. אולי אני אתן לך". הוא בא, מביט בי מאחורי מסך בלתי נראה של עייפות, שעשוע ופכחון. הסקס היה טוב. איטי, הזוי ורך. סקס של וורקוהולית שתויה וחנון שצופה בסטאר-טרק וקורא ספרי פנטזיה. תמיד העדפתי לישון לבד. בדיעבד, ניסיתי לבודד את הסיבות בגללן הנחתי לו להישאר- אולי מפני שלעגתי לו, אולי מפני שלא חשתי כי הוא מאיים עלי. אולי מפני שנתתי לו לגעת בי ברכות. אני לא בטוחה מדוע, אבל הרגשתי חופשיה להירדם לצידו באותו לילה. בבוקר, מצאתי אותו במטבח, חולט קפה. "אתה עדיין כאן?" "את נורא מעניינת כשאת ישנה. אולי תספרי לי מי זאת הכוהנת הכסופה.. וכן, הנווד ביער. קצת קלישאתי, אני חייב לציין, אבל בהחלט מוצלח בשביל חובבת". "תסתום. ותמזוג לי קצת מהקפה הזה". מאוחר, הרבה יותר מאוחר, הודעתי ליעל שאני עוזבת את העבודה מוקדם ונהגתי את עשרים הדקות לדירתו הקטנה של תומר בהדר. בחורה ממושקפת באמצע שנות העשרים לחייה קידמה את פני בדלת, דיווחה ל"כולם" כי זו בוודאי נויה של תומר, והציעה לי כיבוד מתוך קערת טובין של במבה, ביסלי וקוביות שוקולד פרה. סירבתי בנימוס, לוחצת את ידה של מי שזיהתה את עצמה כרווית. מבין שטף ההסברים שניחתו עלי לאחר מכן, הצלחתי להבין שהקבוצה משחקת סוג של פנטזיה אפלה (משהו עם אנשי זאב?) בסגנון חופשי. דקות מספר לאחר מכן, מצאתי את עצמי על כורסא מרוטה לצדו של תומר, צופה בהתנהלותו הביזארית למדי של המשחק. תומר (להלן: השה"מ), תפקד על תקן אלוהות חלופית, מפקח על התקדמות העלילה בדרכו השלווה והמדויקת. השחקנים, שהביעו הזדהות מפתיעה עם הדמויות אותן גילמו, ניהלו את עצמם בסבך הפנטסטי השרירותי שרקם תומר, מתריעים על פעולותיהם בקול. מאוחר יותר נודע לי כי מדובר בקבוצה רגועה ופעלתנית באורך יחסי- השחקנים אהבו את השה"מ שלהם, והוא בתמורה, המציא למענם עלילות מסובכות ושנונות שלקחו אותם הרחק אל תוך מחוזות הרגרסיה הילדותית: השחקנים פעלו בתוך עולם מכושף, ריטשו את גופות קורבנותיהם בשיניים חדות, וייללו בחדווה אל מול ירח מלא. "נו, מה דעתך?" "ממ..ממ". הייתי עסוקה בלעיסת תערובת מופלאה של במבה ושוקולד והתעכבתי להשיב לתומר. "אני חושבת שאולי אתם זקוקים לפסיכיאטר". תומר כחכח בגרונו. "החסך שלכם כל כך חמור", הסברתי, "שאתם ממציאים עולמות פנטזיה חלופיים כדי לפצות עליו". "כן, בטח". מנימת קולו היובשנית, עלה בדעתי כי תומר זכה לשמוע טיעונים דומים פעמים רבות בעבר. "מצאת מה שאת מחפשת?" לחלחתי את שפתיי, מהוססת לפתע. "אני לא יודעת. אולי אם הייתי יכולה להסביר מה בדיוק אני מחפשת, הייתי יודעת. אני מחפשת תשובות, אבל אין לי שאלות.. אני מתארת לעצמי שרציתי לדעת איך זה נראה. לקבל תמונה שלמה של.. משהו. אולי לראות את זה משוחק לייב". "אז קבלת מה שאת רוצה?" "אולי. נדמה לי שאני יודעת יותר, אבל אולי זאת רק אשליה". "ממ". פניו של תומר לבשו מבט מהורהר. "יש לך מושג מה בדיוק הולך שם?" "למה אתה מתכוון?" "את יודעת מה קורה מסביב? מה העלילה? באיזה משחק את משחקת?" "איזה משחק?"
