מקרה מאוד עצוב בחדרה
לפעמים אני נרדמת רעבה, ואין לי משהו לאכול גם בבוקר`` שם עתון: "השבוע בחדרה" אריאל נוי (09/10/2005 13:47:17) * מול מתנ``ס מפואר וחדיש בבית אליעזר גרים אם חד הורית ושלושת ילדיה כמעט שנה וחצי ללא חשמל בדירה מחוברת בקירות גבס הנראית כמו מחסן * האם מרים (שם בדוי): ``אני מתביישת שהגעתי למצב הזה; אני מחזיקה מעמד בזכות הילדים שלי`` * עמידר: ``אין לחברת עמידר אישור לבצע תיקונים בדירות המיועדות להריסה`` * חברת החשמל: ``למבנה ליקויים בטיחותיים, ולכן לא ניתן לחבר את החשמל`` * עיריית חדרה: ``העירייה מקדמת בימים אלה מול מנהל מקרקעי ישראל את פרויקט הפיכת שכונת היוגוסלבים למתחם חדש של בנה ביתך, לרבות פינוי- בינוי`` * ישראל 2005 ערב ראש השנה * במבנה רעוע ללא גג, ארבעה קירות גבס מחוברים יחד למה שקרוי בית מגורים בשכונת היוגוסלבים בבית אליעזר. המבנה, דומה יותר למחסן, מזכיר את ימי המעברות של ראשית הקמת המדינה. קירות צבועים לבן וחום דהוי מחוברים יחד תחת גג של עצי קרשים שהיה פעם זכר לגג רעפים. כאן בחורבה הזאת גילינו לתדהמתנו משפחה שמנסה לשרוד בשנות ה- 2000. בחצר הבית, על קרקע חולית, עומדת על תילה פורד ישנה ריקה ממושבים.``לקחנו את המושבים שיהיה לנו בסלון בבית``, סיפרה לנו מרים (שם בדוי) והוסיפה: ``אין לך מושג כמה נוח``. שלושה חדרים במבנה. חדר בכניסה, הקרוי ``הסלון``, בו ישן הילד הבכור. חדר שני לילדה וחדר נוסף הקרוי ``חדר שינה``. בחצר הבית פזור ציוד מתכלה, והמקום כולו נראה כמו מגרש גרוטאות ישן, אליו אתה יכול להגיע ולהחליף מוצרים. מצאנו את מרים ואת בתה דנה (שם בדוי) בבית חשוך מתכוננות לערב שאצלם החל כבר משעות אחר הצהריים. ``אני מתחילה ללמוד באור יום, ואחר כך כבר קשה לראות. אנחנו מדליקים נרות, אך עדיין קשה לקרוא את הכתוב מהספרים ומהמחברות``, סיפרה דנה בעצבות. מרים גאה בדנה. היא מביאה ציונים טובים הביתה למרות המצב הקשה. ``תראה את התעודות, לא תאמין איזה ציונים``, היא אומרת בגאווה. ובכל זאת לא ניתן להתעלם מהכאב ומהבושה שפקדו את מרים. כמעט 16 שנים היא חיה עם בן זוגה עד שנפטר לפני מספר חודשים מסרטן. הוא הוריש לה את דירת העמידר הזו בתקווה שכך יהיה עתיד ורוד יותר לאם ילדיו. אך בשנתיים האחרונות, כאשר הוא נאבק במחלה הממארת, הוא נאלץ להאבק גם בחברת החשמל ובחובות. ואם לא די בכך, מצב הדירה רק הלך והידרדר. קירות רקובים, סדקים, ובעיקר תשתית לקויה של חשמל. מרים מספרת: ``היה לנו חוב לחברת החשמל של 5000 שקלים ששולם. אבל כשחברת החשמל ביקרה פה וראתה שהכל רקוב, אין גג והקירות סדוקים, היא בכל זאת החליטה לא לחבר לנו את החשמל. למה זה מגיע לנו?``. וכך במשך למעלה משנה חיים בני המשפחה על אור נרות וגנרטור שנדלק מדי פעם. החושך הכבד גבה מחיר כבד בבריאותה של מרים. היא נאלצת לכבס ביד מספר שעות ביום, והאבק החודר לבית מכל כיוון גורם לה להיות על המשמר בכל עת כדי לשמור על בית נקי. ``תראה אותי, אני הולכת עם צווארון, כל הגוף שלי כואב, האצבעות נפוחות, הכל כדי לשמור על כבוד אחרון שנשאר מהבית``, היא אומרת בכאב. דנה מקווה לסיים את שיעורי הבית לאור נרות כדי שתוכל לבקר אצל חברותיה. ``כשאני הולכת לחברות אני יכולה לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב, ואז להרגיש מה זה אור``, אמרה דנה. למרים עוד שני בנים בתיכון. גם בעיניה הם מצטיינים. כמו כל אמא יהודיה היא מייחלת שיהיו רופאים או עורכי דין. עד אז היא חיה מקצבת הבטחת הכנסה ונאבקת בתכנית ויסקונסין שיזמה הממשלה כדי להוריד את מפלס המובטלים בישראל. ``אני נלחמת בשארית כוחותיי כדי לפרנס את הילדים שלי, חיה בקושי מ- 2500 שקלים, כשמרבית הכסף היא הוצאה על נסיעות לבתי ספר וטיפולי שיניים. השיניים של הילדים החלו להירקב, אז מה נשאר? 1000 שקלים בקושי, ועוד לא התחלנו לדבר על אוכל ותרופות. מזה אפשר לחיות?``, היא שואלת בעצב. זהו סיפורה הקשה של משפחה שמנסה לשרוד בישראל של שנת 2005, ערב ראש השנה תשס``ו. הישרדות היא שאלה של כוח. מי שחזק, מצליח להתמודד. אך עם דבר אחד קשה להתמודד, וזה הרעב. ולא רק הרעב משפיע, אלא גם חוסר היכולת לפרנס ולהאכיל את משפחתך. דנה מנסה בכל כוחה להתגבר על הרעב, אך לפעמים זה גובל בכאבי בטן. ``לפעמים אני נרדמת רעבה, ואין לי משהו לאכול גם בבוקר, וככה אני יוצאת לבית הספר``, היא מספרת. זה מה ששבר את מרים לראות את בתה סובלת רעבה, ובעיקר מנסה לשרוד. כשהיא ממררת בבכי אמרה: ``אפילו לראש השנה אין לי משהו סמלי להביא לילדים, משהו קטן, רציתי כל כך לשמח אותם. המצב קשה מאוד. סליחה שאני בוכה, פשוט הלב מלא, וזה חייב להתפרץ``. מהראיון הזה אף אחד לא יצא אופטימי. מרים פוחדת מהסתיו הקרב, היא מיואשת מהצינור המשמש לה כמקלחת ומקווה שאולי מישהו יושיע ולפחות יראה לה את האור בקצה המנהרה החשוכה. ``אני רואה הכול שחור, כבר אין לי כוחות הנפשיים, מה שהיו לי שנתיים, הילדים מחזיקים אותי ונותנים לי כוח להמשיך. אבל עד מתי, תגיד לי, עד מתי?``, היא שואלת. התגובות לא אחרו להגיע. כולם מודים שזו חורבה שצריך להרוס ואין להשקיע בה. לכולם יש תכניות וסיבות למה לא לחבר את החשמל ולמה לא לשפץ. חברת החשמל מסרה בתגובה: ``למבנה ליקויים בטיחותיים, ולכן לא ניתן לחבר את החשמל``. דוברת חברת ``עמידר``, רחל פרימור, מסרה בתגובה: ``הגברת איננה מחזיקה בחוזה שכירות כחוק עם חברת עמידר. היא מתגוררת בדירה שבה התגורר בעל חוזה השכירות שנפטר לפני מספר חודשים. בית המגורים נמצא במתחם המיועד לתכנית פינוי-בינוי, בלי קשר לעובדה שלגברת אין חוזה שכירות עם עמידר באזור המיועד להריסה ולבינוי מחדש. אין לחברת עמידר אישור לבצע תיקונים בדירות המיועדות להריסה. על הגברת לדאוג מול הבינוי והשיכון להוצאת תעודת זכאות למגורים בשיכון הציבורי, כדי להבטיח לעצמה ולילדיה מקום מגורים כחוק``. מעיריית חדרה נמסר בתגובה: ``העירייה מקדמת בימים אלה מול מנהל מקרקעי ישראל את פרויקט הפיכת שכונת היוגוסלבים למתחם חדש של בנה-ביתך, לרבות פינוי-בינוי``. כאמור, תשובות יש לכולם, אולם עד רגע סגירת הגיליון לא מצא לנכון אף גורם לסייע באופן מיידי למשפחה העומדת לחגוג את ראש השנה ללא אוכל, ללא חשמל וללא בגדי חג.
לפעמים אני נרדמת רעבה, ואין לי משהו לאכול גם בבוקר`` שם עתון: "השבוע בחדרה" אריאל נוי (09/10/2005 13:47:17) * מול מתנ``ס מפואר וחדיש בבית אליעזר גרים אם חד הורית ושלושת ילדיה כמעט שנה וחצי ללא חשמל בדירה מחוברת בקירות גבס הנראית כמו מחסן * האם מרים (שם בדוי): ``אני מתביישת שהגעתי למצב הזה; אני מחזיקה מעמד בזכות הילדים שלי`` * עמידר: ``אין לחברת עמידר אישור לבצע תיקונים בדירות המיועדות להריסה`` * חברת החשמל: ``למבנה ליקויים בטיחותיים, ולכן לא ניתן לחבר את החשמל`` * עיריית חדרה: ``העירייה מקדמת בימים אלה מול מנהל מקרקעי ישראל את פרויקט הפיכת שכונת היוגוסלבים למתחם חדש של בנה ביתך, לרבות פינוי- בינוי`` * ישראל 2005 ערב ראש השנה * במבנה רעוע ללא גג, ארבעה קירות גבס מחוברים יחד למה שקרוי בית מגורים בשכונת היוגוסלבים בבית אליעזר. המבנה, דומה יותר למחסן, מזכיר את ימי המעברות של ראשית הקמת המדינה. קירות צבועים לבן וחום דהוי מחוברים יחד תחת גג של עצי קרשים שהיה פעם זכר לגג רעפים. כאן בחורבה הזאת גילינו לתדהמתנו משפחה שמנסה לשרוד בשנות ה- 2000. בחצר הבית, על קרקע חולית, עומדת על תילה פורד ישנה ריקה ממושבים.``לקחנו את המושבים שיהיה לנו בסלון בבית``, סיפרה לנו מרים (שם בדוי) והוסיפה: ``אין לך מושג כמה נוח``. שלושה חדרים במבנה. חדר בכניסה, הקרוי ``הסלון``, בו ישן הילד הבכור. חדר שני לילדה וחדר נוסף הקרוי ``חדר שינה``. בחצר הבית פזור ציוד מתכלה, והמקום כולו נראה כמו מגרש גרוטאות ישן, אליו אתה יכול להגיע ולהחליף מוצרים. מצאנו את מרים ואת בתה דנה (שם בדוי) בבית חשוך מתכוננות לערב שאצלם החל כבר משעות אחר הצהריים. ``אני מתחילה ללמוד באור יום, ואחר כך כבר קשה לראות. אנחנו מדליקים נרות, אך עדיין קשה לקרוא את הכתוב מהספרים ומהמחברות``, סיפרה דנה בעצבות. מרים גאה בדנה. היא מביאה ציונים טובים הביתה למרות המצב הקשה. ``תראה את התעודות, לא תאמין איזה ציונים``, היא אומרת בגאווה. ובכל זאת לא ניתן להתעלם מהכאב ומהבושה שפקדו את מרים. כמעט 16 שנים היא חיה עם בן זוגה עד שנפטר לפני מספר חודשים מסרטן. הוא הוריש לה את דירת העמידר הזו בתקווה שכך יהיה עתיד ורוד יותר לאם ילדיו. אך בשנתיים האחרונות, כאשר הוא נאבק במחלה הממארת, הוא נאלץ להאבק גם בחברת החשמל ובחובות. ואם לא די בכך, מצב הדירה רק הלך והידרדר. קירות רקובים, סדקים, ובעיקר תשתית לקויה של חשמל. מרים מספרת: ``היה לנו חוב לחברת החשמל של 5000 שקלים ששולם. אבל כשחברת החשמל ביקרה פה וראתה שהכל רקוב, אין גג והקירות סדוקים, היא בכל זאת החליטה לא לחבר לנו את החשמל. למה זה מגיע לנו?``. וכך במשך למעלה משנה חיים בני המשפחה על אור נרות וגנרטור שנדלק מדי פעם. החושך הכבד גבה מחיר כבד בבריאותה של מרים. היא נאלצת לכבס ביד מספר שעות ביום, והאבק החודר לבית מכל כיוון גורם לה להיות על המשמר בכל עת כדי לשמור על בית נקי. ``תראה אותי, אני הולכת עם צווארון, כל הגוף שלי כואב, האצבעות נפוחות, הכל כדי לשמור על כבוד אחרון שנשאר מהבית``, היא אומרת בכאב. דנה מקווה לסיים את שיעורי הבית לאור נרות כדי שתוכל לבקר אצל חברותיה. ``כשאני הולכת לחברות אני יכולה לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב, ואז להרגיש מה זה אור``, אמרה דנה. למרים עוד שני בנים בתיכון. גם בעיניה הם מצטיינים. כמו כל אמא יהודיה היא מייחלת שיהיו רופאים או עורכי דין. עד אז היא חיה מקצבת הבטחת הכנסה ונאבקת בתכנית ויסקונסין שיזמה הממשלה כדי להוריד את מפלס המובטלים בישראל. ``אני נלחמת בשארית כוחותיי כדי לפרנס את הילדים שלי, חיה בקושי מ- 2500 שקלים, כשמרבית הכסף היא הוצאה על נסיעות לבתי ספר וטיפולי שיניים. השיניים של הילדים החלו להירקב, אז מה נשאר? 1000 שקלים בקושי, ועוד לא התחלנו לדבר על אוכל ותרופות. מזה אפשר לחיות?``, היא שואלת בעצב. זהו סיפורה הקשה של משפחה שמנסה לשרוד בישראל של שנת 2005, ערב ראש השנה תשס``ו. הישרדות היא שאלה של כוח. מי שחזק, מצליח להתמודד. אך עם דבר אחד קשה להתמודד, וזה הרעב. ולא רק הרעב משפיע, אלא גם חוסר היכולת לפרנס ולהאכיל את משפחתך. דנה מנסה בכל כוחה להתגבר על הרעב, אך לפעמים זה גובל בכאבי בטן. ``לפעמים אני נרדמת רעבה, ואין לי משהו לאכול גם בבוקר, וככה אני יוצאת לבית הספר``, היא מספרת. זה מה ששבר את מרים לראות את בתה סובלת רעבה, ובעיקר מנסה לשרוד. כשהיא ממררת בבכי אמרה: ``אפילו לראש השנה אין לי משהו סמלי להביא לילדים, משהו קטן, רציתי כל כך לשמח אותם. המצב קשה מאוד. סליחה שאני בוכה, פשוט הלב מלא, וזה חייב להתפרץ``. מהראיון הזה אף אחד לא יצא אופטימי. מרים פוחדת מהסתיו הקרב, היא מיואשת מהצינור המשמש לה כמקלחת ומקווה שאולי מישהו יושיע ולפחות יראה לה את האור בקצה המנהרה החשוכה. ``אני רואה הכול שחור, כבר אין לי כוחות הנפשיים, מה שהיו לי שנתיים, הילדים מחזיקים אותי ונותנים לי כוח להמשיך. אבל עד מתי, תגיד לי, עד מתי?``, היא שואלת. התגובות לא אחרו להגיע. כולם מודים שזו חורבה שצריך להרוס ואין להשקיע בה. לכולם יש תכניות וסיבות למה לא לחבר את החשמל ולמה לא לשפץ. חברת החשמל מסרה בתגובה: ``למבנה ליקויים בטיחותיים, ולכן לא ניתן לחבר את החשמל``. דוברת חברת ``עמידר``, רחל פרימור, מסרה בתגובה: ``הגברת איננה מחזיקה בחוזה שכירות כחוק עם חברת עמידר. היא מתגוררת בדירה שבה התגורר בעל חוזה השכירות שנפטר לפני מספר חודשים. בית המגורים נמצא במתחם המיועד לתכנית פינוי-בינוי, בלי קשר לעובדה שלגברת אין חוזה שכירות עם עמידר באזור המיועד להריסה ולבינוי מחדש. אין לחברת עמידר אישור לבצע תיקונים בדירות המיועדות להריסה. על הגברת לדאוג מול הבינוי והשיכון להוצאת תעודת זכאות למגורים בשיכון הציבורי, כדי להבטיח לעצמה ולילדיה מקום מגורים כחוק``. מעיריית חדרה נמסר בתגובה: ``העירייה מקדמת בימים אלה מול מנהל מקרקעי ישראל את פרויקט הפיכת שכונת היוגוסלבים למתחם חדש של בנה-ביתך, לרבות פינוי-בינוי``. כאמור, תשובות יש לכולם, אולם עד רגע סגירת הגיליון לא מצא לנכון אף גורם לסייע באופן מיידי למשפחה העומדת לחגוג את ראש השנה ללא אוכל, ללא חשמל וללא בגדי חג.