זה משהו שצריכים להיפטר ממנו.
אני אישית התמודדתי עם הפרעות אכילה במשך 3 שנים ועם דימוי גוף נמוך מגיל 10 לערך (ומעניין שהטריגר לזה היה דווקא מתחום הספורט שעסקתי בו). זה ללא ספק היה משהו שהגביל לי את החיים. עזוב את זה שלאכול במסעדה עם חברים זה משהו שניסיתי להתחמק ממנו בכל דרך, ושבדרך המעוותת שבה חשבתי כל חיבוק שנתנו לי הרגיש לי כמו בדיקת אחוזי שומן, ושכשמישהו הסתכל עלי ברחוב הייתי בטוחה שזה בגלל איך שאני נראית (לרעה), ושכשהתחילו לדבר איתי לא הצלחתי לחשוב על דבר מלבד "האם אני נראית שמנה?". הקטע הנורא באמת שזה שלא הצלחתי להסתכל על עצמי במראה, במיוחד בלי בגדים.
בשנתיים האחרונות של התיכון חל השינוי. התחלתי להעריך את עצמי ולאהוב את איך שאני נראית (גם בלי בגדים!). מובן שאי אפשר לאהוב כל חלק קטן בנו לגמרי (מי שאומר שכן חוששני שאיני מאמינה לו), אבל כן אפשר להיות שלמים עם עצמנו.
דימוי גוף נמוך זה דבר הרסני. הוא מונע ממנו ליצור קשרים חברתיים, בגלל שכל הזמן במקום להתעסק באחר אנחנו מתעסקים בנו - מי שלא אוהב את עצמו לא מסוגל לאהוב אחרים באמת.
אני מציעה לך לנסות ללכת לטיפול פסיכולוגי ע"מ להתגבר על הדבר המגביל הזה. חבל שתפספס הזדמנות לקשרים רק בגלל ההתעסקות המיותרת הזאת בגוף ובאיך שאתה נראה. ותאמין לי, היא באמת מיותרת ההתעסקות הזו. להיות שרירי, אם זה לא גורם לך להרגיש ביטחון עצמי, לא שווה שום דבר. ואני אומרת את זה מניסיון אישי.